אחת התמונות המזעזעות ביותר בספר בראשית ובתורה כולה היא דו השיח שבפרשתנו, בין יעקב אבינו לרחל. "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב. ותקנא רחל באחותה. ותאמר אל יעקב: הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל, א). "הקנאה", כך למדנו מפי חז"ל, היא מן הדברים ש"מוציאין את האדם מן העולם". קל וחומר, כשנלווים אליה התאווה, והכבוד, הבכי והזעקה שנובעים מן העקרות וההשפלה שבצדה.
קנאה זו שנתלתה ברחל אמנו מעוררת קושי גדול. כדרכו, מבקש רש"י, בעקבות המדרש, לרכך קמעא את חריפותה, ולהקהות את עוקצה. מתוך כך הוא מסב אותה לאפיק צדדי, חיובי: "קנאה במעשיה הטובים, אמרה: אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים". והוסיף עליו המהר"ל מפראג ב"גור אריה", ד"חלילה בצדקת להיות מקנאת, שהקנאה מוציאה את האדם מן העולם".
אכן, לא רק קנאת רחל באחותה צריכה לקנות את תשומת הלב, אלא לא פחות הימנה תגובתו של יעקב לה. "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר: התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן?"
לכאורה, טיעונו של יעקב אבינו מוצדק. והראיה: לו יש ארבעה בנים מרעייתו לאה, ואם כן ברחל האשם ולא בו. היא עקרה, ולא הוא. רק בקב"ה תלוי הדבר. אכן, לאישה המתענה בצרות ליבה, אין זו תשובה כלל ועיקר. במדרשם, משווים חז"ל את יחסם השונה של האבות לנשותיהם. ואלמלא מדרש כתוב, לא היה ניתן לאומרו: "רבנן דדרומא [=חכמי הדרום] בשם רבי אלכסנדרי בשם רבי יוחנן: "החכם יענה דעת רוח" - זה אברהם, "וישמע אברהם לקול שרי"; "וימלא קדים בטנו" - זה יעקב, "ויחר אף יעקב ברחל" וגו'. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: כך עונים את המעיקות?".
חז"ל אינם מהססים לבקר את התנהגותו של יעקב אבינו. לא כל כך על תוכן תשובתו, כמו על סגנונה. "ויחר אף יעקב ברחל". האם זו תשובה ראויה לאישה עקרה שאינה רואה תכלית לחייה בהיותה עקרה?
קריאה-זעקה רטורית זו, "וכי כך עונין את המעיקות?" מהדהדת בחלל, ונותרת – במכוון יש להניח – חסרת תשובה.
מאות רבות של שנים לאחר מכן, חזר על קריאה גדולה ונוקבת זו התשב"ץ-רבי שמעון בן צמח דוראן, שנשאל האם ניתן לכפות בעל לתת גט לאשתו, בשל התעללותו בה: "שאלת: אשה שבעלה מצער אותה הרבה, עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים. והיא אינה יכולה לבוא לבית דין מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה שאם תשאל כתובתה בבית דין שתפסיד אותה. הודיענו מה הדין בזה?".
לפנינו מקרה חמור של התעללות באשה, נפשית ופיזית, שהביאה לידי כך שהאשה "שונאת את החיים", ומבקשת נפשה למות מרוב צער. במקום שיושיט לאישה עזרה, אטם "אחד מבעלי ההוראה", אזניו משמוע, ותחת זאת הפחידה שאם תלך לבית הדין - תפסיד כתובתה. נקל לראות את הפער שבין זעקת האשה ומצוקתה הנפשית לבין ההיבט ה"משפטי" הקר של סוגיית כפיית גט, הסדרת יחסי הממון בין בני הזוג והפסד דמי הכתובה.
בתשובתו, דן הרשב"ץ בפן ההלכתי של האפשרות לכפות את האיש לתת גט לאשתו. לאחר שהביא את הדעות השונות, נוטה דעתו בחיוב, על אף שעמדה זו עומדת בניגוד לדעות אחרות של גדולי חכמי ההלכה בדורו: "ואף על פי שיש בתשובת גדולי האחרונים ז"ל שאין כופים בזה כלל, אנן לאו קטלי קני באגמא אנן [=אנחנו, איננו קוטלי קנים באגם], ומילתא דתליא בסברא [=ודבר התלוי בסברה] - אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואפשר שלא אמרו כן [=האוסרים והמחמירים] על כיוצא בזה הצער הגדול. וכל שכן אם מרעיב אותה. ואילו הות דידהו לא הוו אמרי הכי [=אילו האשה, הנדונה, היתה שלהם - בתם של אותם פוסקים - לא היו מחמירים כל כך!]. ... ורחמנא ליצלן [=והקב"ה יצילנו] מעלבון העלובות. וכי כך עונין אל המעיקות? וכמו שכתוב בבראשית רבה על יעקב. וראוי לבית דין לגעור בו ולקרוא עליו המקרא הזה: "הרצחת וגם ירשת?", שזה יותר קשה ממות הוא, שדומה לארי שדורס ואוכל".
"וכי כך עונין אל המעיקות"? – קול קריאתם הגדולה של חז"ל הולך מסוף העולם ועד סופו. האמנם "פתרונות" הנשמעים בימינו דוגמת "תשב האשה בעגינותה" או "תוותר על כל רכושה למען קבלת הגט" - תשובה ראויה היא למועקות העגונות ומסורבות הגט? מבחינה פורמאלית ייתכן שזו תוצאה אפשרית. אך האם זו התוצאה האפשרית היחידה? שמא יש דעות שונות בתוך מסגרת ההלכה שניתן לסמוך עליהן? האמנם "בעלי ההוראה", הסבורים שהתורה כולה – ב"בעלותם" היא, רואים בכך מזור לזעקת האשה? האמנם אין דרך לענות על מצוקה זו בצורה שתתיישב על לבן של אותן נשים האסורות בכבלי עגינותן?