מיכל אנסקי, שופטת תכנית האוכל מאסטר שף, הודיעה לא מזמן כי חצי מהפנים שלה משותקות, כעת היא חושפת בפוסט בפייסבוק כי למרות הפיזוטרפייה שהיא עוברת "אין שיפור ניכר" בבריאותה.
"אני לא יודעת מאיפה להתחיל. אולי כי בעצם כלום עוד לא נגמר. 12 ימים בתוך זמן לא זמן. הימים עוברים.. ערב בוקר.. צהרים.. חושך.. עוד זריחה.. לילה.. דקות השחר הארוכות. בגלל הסטרואידים שלקחתי, הכל הרגיש כמו שייק סמיך ומר של זמן מחוץ לזמן: אני מתעוררת בבוקר אל תוך שניה כזו, אולי פחות משניה שהתודעה שלי עדיין מטושטשת, והכל בסדר- "אלוהים איזה סיוט רע היה לי"... ואז אני מפהקת, והפנים שלי לא.
המצב שלי כרגע ללא שיפור ניכר. אבל סביבי מבטיחים לי כולם יש שיפור מה. אני מקפידה על דיקור ועל פיזיוטרפיה, אני נחה, קוראת הרבה, בעיקר מה שאתם שולחים. הולכת לטיפולים שעוזרים, גם לאלה שפחות, יושבת בתא לחץ, מקפידה לעשות תרגילים בפנים עד כמה שניתן, זה מאד מאד מתסכל.. לנפח בלון כפי שהצעתם זה עדיין בלתי אפשרי אבל אני מנסה.. הרי בלונים זה משמח.
יש בי ידיעה עמוקה שאני אצא מזה, אבל בזמן הנכון: כשאבין עד הסוף את המקור. אני כותבת מתוך המקום הזה של האי ידיעה, מתוך תהליך השיקום ולא כי זה עוזר לי להתמודד אלא כי הבנתי כמה זה חשוב לדבר מתוך התופת ולא לאחריה. למעלה מרבע מיליון איש יצרו איתי קשר מאז המקרה. אנשים מכל קצוות הארץ, מכל העולם.. ומתוכם אלפים אם לא עשרות אלפים של אנשים שעברו או שעוברים ברגע זה את מה שאני עוברת. כל כך- כל כך הרבה אנשים. ומי היה מאמין שנכנסתי במיון לגוגל אחרי הדיאגנוזה הרשת היתה כמדבר.
בשבועיים האחרונים פרסומו ושודרו פאנלים ברדיו בטלוויזיה על פציאליס, או שיתוק על שם בל יותר מכל תקופה אחרת. החשיבות לשיח שנוצר, המודעות למצב ממנו אני סובלת משמעותית מאד למי שעבר או עובר שיתוק שכזה כמובן, אבל יותר מהכל, השיח הזה שנוצר משחק תפקיד קריטי בהתמודדות האישית שלנו ושל האהובים שלנו, בתוך כאב, ופחד מהלא נודע. אי ודאות היא תהום.
ביום השלישי לסטרואידים בשעה ארבע בבוקר ישבתי מול החלון, הייתי ערה כבר למעלה מארבעים שעות. עברתי מהספה לכורסא בסלון.. למטבח.. ניסיתי להיכנס למיטה קפצתי ממנה, עברתי מחדר לחדר ותוך כדי שטקסטים יצאו ממני. בקעו ממש. חלקם בכתב יד. חלק כתבתי על המחשב. לפעמים הקלטתי מונולגים ברשמקול בטלפון שלי, ואז בזה של אייל ,חבר שלי. זה בא בגלים המונולוג התחיל בראש.. רועם. דיברתי אותו במחשבות והרגשתי שאם אני לא מוציאה את זה החוצה אני מתעלפת, ואז זה יצא.
אני מחכה לחזור ולגשת למילים האלה, כרגע עוד לא.
לאט לאט לקרוא ולגעת במה שעלה. תהליך התיעוד חשוב ולו רק בכדי לייצר את המרחב הזה, שנשמות מתחברות בו כשכואב להן. יש לזה ערך רב. אני יודעת היום שמה שנראה בעיני רבים כקללה, עונש, קריאה, כעין הרע, הוא למעשה ברכה. ברור לי מהרגע הראשון כי זה חלק מתהליך הצמיחה שלי. ואני מתכנסת פנימה, ונותנת לגוף שלי להחלים בזמן שלו
חוץ מאייל שלא עוזב אותי לדקה, קומץ חברים שהם כמו משפחה ודניאלה שלי הגיבורה, יש סביבי כמה נשים, גיבורות גדולות שכמוני, אבדו את הכלי שלהן בשיא ההצלחה, רק בשביל כפי שהם מתארות, לדייק את החיים, להירפא, לצעוד בדרך הנכונה ולהיוולד מחדש. אני תוהה על המשמעות עבורי, ומצפה לשיעור, אולי הגדול של חיי.
רבים מכם שכתבתם לי, תיארתם את החיים של לפני ואחרי השיתוק, ואני פה, עדיין באמצע, רוצה לומר שהטבע חזק וגדול מאיתנו. ויש בו סדר ואמת. כשהאמת דופקת בדלת הרבה זמן ולא פותחים לה , היא שוברת ונכנסת בכח. כי היא חייבת להיות.
לא מעט אנשים במצבי מפרסמים ומשתפים אולי מטפלים מתוך האמת שלהם. אמת זו היא סובייקטיבית, אמת אישית הנוצרת מתוך הצלחה בהתמודדות של אדם מסוים, והתובנות שאליו הגיע ממה שעבר ולמד. היא איננה אמת אוניברסלית אבל היא מגיעה עם הרבה מאד תקווה, ועם אחריות מאד גדולה כלפי אחרים. אליה, אני חותרת בימים אלה.