התרחקות סכנת המלחמה מעירק, אף שזו עצמה לא תמה, מאפשרת לנו לשוב ולהתבונן כלפי פנים - אל האויב הגדול באמת, המפיל בנו חללים כל יום. אויב זה אינו נמצא הרחק מאתנו, ואין אנו זקוקים לאמצעי תקשורת כדי שיתווכו בינינו לבין אויב זה. מעבר לכך, אנו אשמים פעמים רבות בטיפוחו, ותורמים לו את היכולת להרוג אותנו. בידינו הדבר - ואין אנו עושים די כדי למגרו. אין מדובר בפעולה ממשלתית בלבד, כי אם בתרומה אישית אותה יכול כל אחד להרים ולסייע ככל הניתן. אויב זה לא נעצר בקו הירוק או בכל קו אחר, והוא פוגע הן בהתיישבות ביש"ע והן במרכז הארץ. הוא מבוסס בדרך כלל על מתאבדים, או על כאלה שאין להם כל כוונה להתאבד, אולם עושים זאת כתוצאה מדחף התפרנסות או מעמד בחברתם. מספר ההרוגים שהוא הפיל במשך שש השנים האחרונות, לא רק באופן יחסי כי אם גם באופן מוחלט, גדול מאשר אלה שנהרגו במגדלי התאומים בארה"ב, ולא ניתן לאמוד את מספר הפצועים, הנכים המצולקים שהוא חולל בתוכנו. יש לו גם משמעות כלכלית של ממש. אף על פי כן, נוח לנו לשאת עיניים לכיוון מזרח ולהתבונן בעיקר, מאשר להחליט כי אנו נתמודד עם אויב זה, ונעשה את אשר ביכולתנו כדי לצמצם את השפעתו
אויב זה הוא הנהג הישראלי, התשתית וכלי הרכב, וכלי הנשק העיקרי שלו הוא תאונות הדרכים. יום יום מצטרפים לרשימת נפגעי תאונות הדרכים אנשים נוספים, יום יום נהרגים על הכבישים ויום יום מתמלאים חדרי המיון בבתי החולים באלה ההולכים לשאת על גופם ונפשם את המחיר הנורא של תאונות אלה. מה שלא מצליח האויב החיצוני להרוג בנו, אנו מביאים על עצמנו במו ידינו, ובכך מדרדרים את מצבנו במדרון.
את שאלות התשתית נניח לאלה המופקדים על כך. קשה לבוא בטענות כאשר התמונה הכלכלית היא זו הנוכחית, ויש צורך לקבוע סדרים בהשקעת כספיה של המדינה. ברם, שאלת תקינות כלי הרכב, ובעיקר שאלת טיב הנהיגה והזהירות תלויה אך ורק בנו. אנו יכולים להקפיד על תיקון ליקויי בטיחות באופן מיידי, ואין תירוץ לדחייה. והיה אם אנו נתייחס לחובת התיקון כאל כניסת השבת, ונדע כי אין לאחר אותה אפילו בדקה, תעלה רמת כלי הרכב וסכנת הכשל הטכני תפחת. פרשיות רוצח בשגגה מלמדות אותנו על האחריות הגדולה המוטלת על כתפי הרוצח, ועל כך שהתורה, המכנה אותו בשם רוצח, מחייבת אותו לגלות להיענש ולהתכפר על שפיכות הדמים שהביא במו ידיו, למרות שלא התכוון.
עיקר העיקרים הוא הנהיגה. מכיוונים רבים הנהיגה צריכה להיות נהיגה ראויה - הן בשל הזהירות בשפיכות דמים, והן בשל חובתו האדם לנהוג במידות טובות וללכת במסילת ישרים. חובה זו אינה תוספת על האיסורים וההנהגות שהתורה מחייבת, כי אם גופי תורה של ממש. פיקוח נפש הדוחה את המצוות כולן מלמד אותנו עד כמה נתנה התורה משקל לחובת השמירה על הנפש, ואנו בנהיגתנו הלא ראויה מחללים חובה זו, ולא ממשיכים בדרכה של תורה.
אין מדובר במהירות בלבד. מדובר ב'גניבת' רמזור אדום, באי-שמירת מרחק, בזלזול בציות לתמרורים, בעקיפות מסוכנות, בנהיגה במצבי חוסר עירנות, בהתעסקות בנושאים שונים (כמו פלפון ללא מתקון מתאים) בעת הנהיגה ועוד ועוד. כל אלה הם מעשים שסופם הרחבת הרשימה של נפגעי התאונות.
על כן, תודתנו לריבונו של עולם המסיר בנתיים את האיום העירקי מעל ראשנו יכולה להיות מלווה במעשה של ממש. דרכה של תורה מכלילה בתוך חובת התודה את ההקרבה. כיוון שחרב בית מקדשנו אין אנו יכולים להביא קרבן תודה לפני ריבונו של עולם. דוד המלך ע"ה למדנו כי זבחי אלוקים רוח נשברה, וזביחת היצר הרע היא עצמה קרבן ראוי. לפיכך, ראוי כי נעלה על המזבח את יצר הרע של נהיגה פרועה, ועל ידי כך נביא לתיקון גדול ולבניין עולמו של הקב"ה בחסד וברחמים.