שני ימים יש בארץ ישראל
האחד, מימיו מתוקים ודגים חיים בו, כתמי ירק מפארים את גדותיו, עצים פורשים את ענפיהם מעליו ושולחים שורשיהם הצמאים לחוף מימיו הבריאים. לאורך חופיו משחקים ילדים. נהר הירדן מביא אל הים הזה מים נוצצים שירדו מעל הגבעות. האנשים הקימו את בתיהם סמוך לגדותיו, והציפורים בנו את קינהן,. כל בעלי החיים שמחים על שזכו לשבת במקום הזה. נהר הירדן ממשיך לזרום דרומה, ומשתפך לתוך ים אחר. כאן אין זכר לדגים. עלה אינו רועד, ציפורים אינם שרות, ילדים אינם צוחקים. הנוסעים פונים מכאן ובוחרים בדרך אחרת, פרט למקרה שעליהם להוסיף וללכת קדימה. אויר כבד תלוי על פני המים, ואדם, חיה ועוף אינם שותים ממימי האגם. מהו הגורם להבדל העצום הזה שבין שני האגמים שאינם רחוקים זה מזה? לא בנהר הירדן האשם. הוא מגיר את מימיו לתוך שני האגמים. לא בסביבה שבה ם הם נמצאים האשם, ולא באדמה מסביב. הרי מקור ההבדל: ים כינרת מקבל את מימי ה ירדן, אך אינו שומרם לעצמו. תמורת כל טיפה הזורמת לתוכו, הוא מזרים טיפה אחרת מתוכו. האגם השני ערום יותר, והוא אוגר את המים בתאווה של קמצן. הוא לא יוציא את המים מתוכו, כל טיפה הבאה אליו, הרי הוא שומר עליה.
ים כינרת נותן, על כן ים חיים הוא. הים השני אינו נותן מאומה. בני אדם קוראים לו "ים המוות".
שני סוגי אגמים יש בארץ ישראל,
שני סוגי בני אדם יש בעולם...