קדושת האדם וקדושת האדמה

אחד הטיעונים השגורים בפי יפי הנפש המואסים בארץ חמדה, חילונים וגם דתיים, היא הַעֲמדה זה כנגד זה את קדושת האדם מול קדושת האדמה, כאילו השניים סותרים זה את זה, כאילו ההיצמדות לקרקע המולדת פוגעת בקדושת האדם. גישה מנוגדת אנו מוצאים בפרשתנו "בהר סיני" שכל כולה עוסקת בשני נושאים: האחד, החובות והזכויות שיש לאדם על הקרקע שברשותו בארץ ישראל, כמו "שבת הארץ" שהכל שווים בתוצרת החקלאית, נוסף עליה בשנת היובל שהקרקעות חוזרים לבעליהם, וגם בשנים שבין יובל ליובל שלאדם האפשרות לגאול את אחוזתו אחרי שמכר אותה מאילוצים כלכליים. כל המצוות הללו באות להמחיש לנו כי אדמות ארץ ישראל אינן נדל"ן, ואינן קלפי מיקוח לסחר-מכר מדיני, "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי".

הנושא השני הוא הדאגה לא רק לכבוד האדם וחירותו ("ושבתם איש אל אחוזתו ואל משפחתו תשובו"), אלא גם לעצמאותו הכלכלית של האדם, שיעמוד מבחינה כלכלית על רגלי עצמו, ואם עומד להתמוטט יש לתמוך בו ולהעמידו על רגליו, "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו". הסיוע הזה אינו חד פעמי אלא גם לאחר שהאדם עומד על רגליו יש לתמוך בו בהלוואה שאין בה בריבית. קדושת הארץ וצדק חברתי הם שני המרכיבים שהתורה קושרת אותם למתן תורה בהר סיני, ועליהם אומרת התורה: "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים".

בספרו "אורות" (עמ' קס) כותב הראי"ה: "אין המדינה האושר העליון של האדם, זה ניתן להאמר במדינה רגילה שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות שהן עטרת החיים של האנושיות מרחפים ממעל לה ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה תוכן אידיאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד, מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ה' בעולם". המדינה האידיאלית אינה מטרה אלא אמצעי, היא תשתית שעליה יש להקים את כסא ה' בעולם, והיא מסגרת שבתוכה יש לעם ישראל להגשים ולממש את ייעודו בעולם. ואת הייעוד הזה יוכל עם ישראל להגשים רק כשהקרקע שתחת רגליו היא אדמת ארץ ישראל, והחברה שהוא חי בה היא חברה של דאגה ואחווה.