העולם הדתי מקיים יחס אמביוולנטי לחיצוניות. מחד גיסא, לעולם רחמנא ליבא בעי. הנושא העיקרי הוא התוכן הפנימי, והוא זה העומד במוקד. נשמתו של האדם היא המקום העיקרי בו מתחוללות המשמעויות המהותיות של החיים, והיא זו שצריכה להיות המקום האמיתי. משמעותה האמיתית של התפילה היא הקשר הנשמתי עם הקב"ה, והנביא עומד ומזכיר כי אין לעבוד את ד' כמצוות אנשים מלומדה ולכבדו בפה ובשפתיים, כי אם לקרב את הלב לעבודת ד', שזו משמעותה האמיתית של המצווה. הצניעות עיקרה במתחולל פנימה. הנביא מלמד כי יש להצניע לכת עם ד', וכי עיקרה של הצניעות היא הדרך הענוותנית בה מתבונן האדם על מעמדו בעולם. הנבואה אף מבקרת את תלמוד התורה הנעשה ללא ברכה בתורה תחילה, וביקורת זו נתבארה על ידי פרשנים רבים כביקורת המלמדת על היחס המוטעה לתלמוד תורה. אין מוקד תלמוד התורה מצוי בלימוד האינטלקטואלי בלבד, כי אם הוא מתרכז בשורש המהותי של היחס לתורה.
בד בבד אין היהדות מתנכרת לחשיבות המרובה של העולם החיצוני. ההלכה בכללותה היא חיצונית. היא פונה בעיקר אל הצד המעשי שבאדם, ואינה נותנת משקל גדול לעולמו הפנימי. יכול אדם לעבור על פני עשרות סימנים בשולחן ערוך ולא למצוא את כוונת הלב ואת הצד התוכני כלל ועיקר. בכך מבטאת ההלכה את העובדה שאין לראות בלב פנימה את חזות הכל. יש משמעות רחבה גם לצד המעשי. ראשונים רבים עסקו בשאלה מפני מה יש חשיבות גם למעשה. חלקם ביארו כי המעשה גורר בעקבותיו את הלב – "אחרי הפעולות יימשכו הלבבות", וחלקם ביארו כי יש משמעות גם למעשה עצמו. בכך אנו מקדשים את פני העולם, ובכך אנו מעצבים גם את דמותו החיצונית.
בגדי הכהונה שבפרשתנו מבטאים עניין זה במלוא עוצמתו. עיקרו של המשכן הוא השראת השכינה שבו. השראה זו אינה נראית לעין כל, כי אם נעשית בצניעות. "בין כתפיו שכן" מלמד הכתוב, ובכך הוא מורה כי אין המשכן פרוץ לעין כל, והשראת שכינה נעשית בצניעות. קודש הקודשים אינו מקום בו יכול כל אדם לחזות בגילוי האלוקי. רק פעם אחת בשנה פוקד הכהן הגדול את המקום, ואף זאת בבגדי לבן, כלבושו של המשרת. אף על פי כן אנו מוצאים עיסוק נרחב בחיצוניות של המשכן. בפרשתנו אנו מוצאים התמקדות אינטנסיבית בבגדי הכהונה, וחלק גדול ממנה מוקדש לעיסוק בבגדי הכהן הגדול. בכך מלמדת התורה את אותה דו-קוטביות בה פתחנו את דברינו – המשכן הוא מקום פנימי עמוק ומיוחד, אולם הוא בא לידי ביטוי גם בצורתו. הכהונה היא בחירה עילאית בבני האדם, והכהן הגדול הוא הבכיר שבכולם היכול להיכנס לקדש הקודשים בשל פנימיותו הגרעינית, אולם דמותו החיצונית היא דמות הוד והדר, כדמותו של מלך.
הרבה אנו לומדים על היחס לבגדים מדברי הכהן הגדול. יש כהנים גדולים במשכן ויש כהנים במדינה כולה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". מכאן אנו למדים כי כל אחד מאתנו לבוש בגדי כהונה במובן מסוים. אין הבגד חתיכת בד הנלבשת כדי להסתיר את ערוות האדם, כי אם סוג מסוים של מדים המבטאים בחיצוניותם את תוכנם הפנימי. זהו היחס הנכון, לדוגמה, למצוות הציצית. כל איש מישראל מחויב בלבישתה, שכן היא בגד הכהונה שלו. זהו היחס הנכון ללבוש בצניעות – לבנים ולבנות. אמנם הצניעות במהותה היא תנועה פנימית עמוקה, אולם יש לה ביטוי חיצוני מהותי.
עם בוא הקיץ בא המבחן הגדול לנאמנותנו גם למדים אותם אנו לובשים. על אף העובדה שחם וקשה ומזיע, מובעת נאמנות עמוקה לביטוי החיצוני של מה שאנו מאמינים בו. הציצית מחד גיסא והלבוש הצנוע מאידך גיסא זכות גדולה הם, כשם שזכות גדולה ללבוש מדים במובן הצבאי של המלה. שמירה נאמנה עליהם מקשרת עולם חיצוני ופנימי כאחד, ומבטאת את צד הכהונה המצוי אצל כל אחד מאתנו.