ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי – דמים בדמים נגעו. ביסודו של דבר נבואה זו נאמרה על דם הלידה. היא מתארת את לידת עם ישראל, ואת הדם הקשור בתהליך הלידה. ריבונו של עולם עבר בפרשיות לידת האומה במצרים וראה את האומה מתבוססת בדם המילה ובדם הפסח. שני אלה היוו את מקור הצמיחה של האומה הישראלית. ראשון בהם הוא הברית האישית שנכרתה בין הקב"ה לבין עם ישראל. בגוף האומה הוטבע חותם גופני – "ועל בריתך שחתמת בבשרנו", ולהלכה אף נשים אומרות ביטוי זה בברכת המזון, שכן אף הן שותפות בברית שנחתמה בבשר ישראל. שני בהם הוא דם הפסח – הוא הקורבן הלאומי וכריתת הברית ההופכת את היחידים לאומה. אחת בשנה אנו כורתים מחדש ברית עם ריבונו של עולם, בה אנו מבטאים את היותנו גוי אחד בארץ, אשר עומד מול הקב"ה כגוף אחד.
אלה פרשיות השבוע שאנו קוראים כעת. קשים היו ייסורי הגאולה במצרים, ולא פעם נשבר עם ישראל ואמר למנהיגיו "ירא אלוקים עליכם ושיפוט". גם לאחר היציאה ביקשו לשוב, ולא אחת נתקלו בקשיים שחשו כי לא יוכלו לעמוד בהם. לא לחינם התקבלה בשפה העברית המקבילה שבין חבלי לידה לחבלי משיח. בדברי נביאנו מתוארת הגאולה כלידה קשה, המלווה בייסורים ובכאבים, כשקריאות זעקה בוקעות מן היולדת. אנו למדים מהם כי גאולה כרוכה בייסורים.
לדאבון לבנו, בימים אלה אנו מוצאים את עצמנו כורתים ברית דמים שלישית. מיטב ילדינו מוצאים עצמם נהרגים באוהלה של תורה, בדרכי ארץ ישראל, ובמקומות בהם באנו לממש את הבריתות בחיים בפועל. הם, שעתיד האומה מוטל על כתפיהם, והם עומדים במשימה זו נאמנה, מהווים מטרה לאויבנו הקמים עלינו לפגוע באנו ולגרש אותנו מירושת אלוקים, ומוסרים את נפשם למען האומה כולה.
במעשינו אנו הופכים את היוצרות. אם מבקשים שונאינו להורגנו - אנו נבנה ונצמיח. אם הם מבקשים כי רוחנו תישבר – אנו נעמיק שורש ונחזק את הלבבות הנשברים. אם רצו כי אנו נתרחק מירושת אלוקים ששבנו אליה – אנו נקים עוד ועוד. אם רצו כי הדם יהיה דם המוות והרצח – אנו נהפכו לדם הלידה.
לבנו לבנו על המשפחות האבלות, ועל כל אלה המשלמים בנפשם ובגופם את המחיר הכבד של החיות הצומחת מתוך המציאות הקשה. לחבק אותם באבלם אנו מבקשים, ולהיות שותפים עימם בכאב פציעתם אנו מבקשים. אין בכוחנו להינחם על בניהם כי אינם ועל פצעיהם כי לא מצאו להם מרפא, ורק מעט אנו יכולים לעשות. המעט מזעיר הוא כפול – בראש ובראשונה להיות עימם כשירצו, ולהניח להם שיבקשו. אומנות גדולה היא לדעת ללוות את הכואב, ולהניח לו להוביל אותנו בדרכי הנחמה אותה הוא מבקש.
במקביל, אנו יודעים היטב כי עיקר העיקרים המטריד את הדעת הוא ראיית כל מה שעובר עלינו כדבר מה שיש להיות ראויים לו. במקום בו משלמים מחיר נורא קורם עור וגידים הצורך המתמיד להפוך אבל לבניין. אין ספק כי בחורי הישיבה יודעים לעשות זאת – את כאבם הם יהפכו למעיינות בלתי נדלים של אמונה וחוזק, של התמדה בתורה ושל חיזוק חזונם לשנות פני עולם. כציבור – אנו קרואים לעשות כל דבר שיחזק את המהלך הזה. אנו קרואים לתת למתיישבים כולם את העורף לו הם זקוקים – בין אם מדובר באמצעי ביטחון אקטיביים בהתמודדות שבין האויב לבינינו, ובין עם מדובר בעורף ציבורי ראוי – תקציבי, משפטי, חוקי וכדו' – כדי שלא ייקשרו ידיהם בהתמודדותם עם הקושי היום יומי של ייסורי ההתיישבות המתחדשת בארץ ישראל.
חידושו של הדור שלנו הוא בהפיכת דם המוות לדם הלידה. לא רצינו בכך, אך אם הוא הדבר שגזר עלינו ריבונו של עולם, אנו נעשה זאת בהכרה עמוקה כי זה אשר נתבע בשעה הזאת, ומאז יציאת מצרים הולכת לה בשורת הישועה ומתגלגלת, ופרשת השבוע הנצחית נקשרת בפרשת השבוע ההווית.