הדיבר האחרון במעמד הברית שבהר הסיני הוא "לא תחמוד". אין ביטוי עמוק יותר להבחנה בין התרבות בה אנו חיים היום לבין היסוד התורני הבסיסי עליו נצטווינו בהר סיני. כלכלת היום מבוססת על החמדה. היא נזקקת לחמדת היצרנים, המבקשים להעשיר את ביתם, ולהגדיל עוד ועוד את הממון שברשותם; ללא חמדת הצרכנים אין לכלכלה של היום זכות קיום, ולא ניתן לדבר על קיומו של שוק ללא תאווה לעוד; אלפי אנשים מתפרנסים מהעצמת החמדה בלב כל אחד מאתנו, על ידי שכנוע כי קיים צורך חיוני במוצר מסוים, או שיש להמיר את המוצר הנוכחי בדגם חדש ועוד ועוד. קשה לתאר את המערכת הכלכלית בלי הרצון ל"עוד".
תופעה זו היא גם זו שמגבירה את המבוכה בשעה שאנו מבקשים לעסוק בהגדרת החמדה האסורה. לו היה ברור שכל רצון למשהו אחר וכל תאווה לקנות מוצר אחר היא פסולה – היה קל להגדיר מה מותר ומה אסור. הכל אסור. ברם, מהדברים שלמעלה עולה כי הטלת איסור על כל רצון ל"עוד" משמעה למעשה כריתת הענף עליו אנו יושבים, והפקעת המנוע הבסיסי של חיי הכלכלה. למעלה מכך, ללא אותו רצון להגיע לדבר מה טוב יותר לא היו מתגלות חלק גדול מתגליות העולם, והיינו שרויים באותו מקום עלוב בו נמצאות מדינות שאינן מפותחות – נתונות תחת עול פגעי הטבע, לוקות במגפות, סובלות מתת תזונה ומחלישות את הופעת צלם אלוקים שבאדם. לא זו בלבד, אלא שאף לימוד תורה ואוצרות רוח אחרים היו יוצאים נפגעים, שכן חלק מהישגי תלמוד התורה אף הוא נובע מהחמדה הפנימית למצוא גילוי טוב יותר ואמיתי יותר, ולפרסם אותו ברבים. לפיכך, כבכל סוגייה אנו מוצאים את עצמנו נתבעים למצוא קו איזון, המציית לשני קטבים המושכים אותו לשני כיוונים שונים: מחד גיסא התכונה האנושית שהוטבעה על ידי הקב"ה כבר בראשית הבריאה "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה. ורדו בדגת הים ובעוף השמיים..." ומאידך גיסא ההוראה החד משמעית – לא תחמוד.
על אף שלא ניתן לסמן קו גבול מדויק, ניתן לומר כמה הדרכות יסודיות לדרכה של תורה. ראשית – חמדתו של אדם צריכה להיות מכוונת להיות בעל דרך ארץ שקדמה לתורה, הנוהג במידות טובות, לומד את התורה ומקיימה, ופונה בכללו אל הצדדים המוסריים של קיומו. מציאות זו חשובה יותר מאשר כל התפתחות מדעית, או כל עושר כלכלי. שנית – חמדתו של אדם אסור לה שתנבע ממה שמתחולל סביבו – ההנעה הבסיסית חייבת להיות החתירה המתמדת אל מה שהוא טוב יותר, ולא אל מה שחיוני להשיג בשל העובדה שיש אותו לשכן. שלישית – השאיפה המתמדת צריכה להיות לדבר מה שמשנה באופן מהותי את העולם שאותו הוא בונה או הסביבה אליה הוא מביא את מה שהוא צורך, ולא לסיפוק צורך רגעי או בטלני.
מעבר לכל מדובר בעיצובה של חברה. חברה המבססת עצמה על לא תחמוד בונה את ערכיה החברתיים על יסודות שונים לחלוטין. אין היא מציפה את עצמה בפרסומת, וגם שפרסומת זו באה היא עוסקת במוצר והחיוניות שלו לאדם, ולא בניסיון לשכנע לקנות בשל דברים שאינם ממין העניין; חברה כזו מחנכת עצמה כל הזמן ל"אל תסתכל בקנקנן אלא במה שיש בו", וחותרת למלא את חייה בתוכן פנימי ולא בצורה חיצונית; חברה כזו מתנהגת בצניעות – אינה עורכת חתונות מפוארות ומשחיתה את הכסף על לילה אחד במקום לתת לזוג ללמוד שנה בניחותא, ואינה נמצאת בתחרות עצמית באופן מתמיד; חברה המאמצת את לא תחמוד היא חברה החותרת לצדק ולחסד, ולתהליך הפוך מהחמדה – הוויתור והנתינה לאחר, תוך פתיחת לב מתמדת אל הזקוק באמת לשינוי במצבו. המדד העיקרי לבחינת חברה זו הוא הדאגה המתמדת שההנאה מההתפתחות הכלכלית תתחלק באופן צודק, ולא שהחמדה תניע חלוקת משאבים זו, כי אם הצדקה והמשפט.