בחורי ישיבה נתפשים בטעות על ידי גופים שונים ככוח עבודה זול וזמין. אין לגופים אלה ציפיות כי אדם יפסיד יום עבודה ויירתם למשימה החשובה בהם הם עוסקים, אך בחורי ישיבה – שאני ! אותם ניתן להזעיק להגן על מאחז, לתרום מח עצמות, להפגין כנגד חילול קברים או להשלים מניין בבית אבל ל"ע. את הסטודנט באוניברסיטה אסור להפסיק בלימודים, אך על לומד התורה ניתן ללחוץ לבוא לאירוסין של בת דודתה של הגיסה, לצבוע את הקירות בבית ולחגוג את יום ההולדת של אח של סבתא. ליצני הדור מייחסים התנהגות זו לאימרה "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" – בני התורה הם בני חורין הרשאים להתבטל.
אמת הדבר כי יש בין בחורי הישיבות שבתוכנו התורמים להתייחסות כזו. בחורים אלה שאינם מקפידים הקפדה יתרה על התמדה עילאית ואינם מחמירים בעוון ביטול תורה, אך תורמים ליחס כזה. כל אימת שבחורים ישיבה מסתובבים במקומות שונים, נמצאים בכל אתר בו מתרחשים עניינים, נרתמים לסיוע לנושאים פוליטיים או מגיעים לתפילת מנחה של "בעלי בתים" הם מעצימים את ההתייחסות הזו אליהם, ובשל כך יורד קרנה של תורה, ויחס של זלזול יש בזמנו של תלמיד חכם ולומד תורה.
מה אפוא יש לעשות ? בראש ובראשונה להתייחס אל לימוד התורה בישיבה כאל המשימה היחידה. לא תהיה כוהנת כפונדקאית, ולא תהיה המחויבות האישית ללימוד נחותה מכל מבחן אקדמי אחר, או משרות צבאי ביחידה מובחרת. בחורי הישיבה עצמם צריכים להתייחס אל עצמם ככאלה, ולעמוד בקריטריונים הגבוהים ביותר של התמדה ודביקות. לימוד זה אינו אטום להתרחשויות הנעשות בחוץ, ולעיתים נדירות מאוד יש צורך לפעול במערכת רחבה יותר מאשר בבית המדרש – אם במעורבות חברתית ואם בשאלות לאומיות כלליות. ברם, אלה מקרים חריגים ביותר, והם מותרים אינם פוגעים בלימוד התורה כאשר הם נעשים בדרך בה הציע הרמב"ם את ההלכה בדבר מצווה שאינה יכולה להיעשות על ידי אחרים, וסיים אותה במילים "ושב לתלמודו".
אז יוכל עולם התורה לתבוע מכל אלה המבקשים ממנו לחלק סטיקרים, לעשות חוגי בית, להתגייס למגבית צדקה, להשתתף באירוע של הכנסת ספר תורה או כל עניין דומה לנסות ולגייס קודם את אלה שבאמת יכולים וצריכים לעשות פעולות חשובות אלה. אז יוכל לומר שאין התורה נחותה חס ושלום משום עיסוק אחר של אדם, וחברה המתייחסת אל בחורי הישיבות שבה – בין ציונית דתית ובין חרדית – בדרך של כוח קבלני עבודה זול וזמין אינה מעמידה את התורה במקום הראוי לה.
ומה עם האמת הפנימית, ועם הצורך האמיתי להתגייס למשימות לאומיות או ענייני צדקה וחסד, שאף בחורי ישיבה חייבים בו ? מה עם התפישה שאין התורה מצמצמת עצמה לארבע אמות של הלכה, וכל תורה שאינה תורת חסד אינה תורה לשמה ? לזאת נועד "בין הזמנים". זהו מבחנו האמיתי של בן התורה, ושל מקומם של האידיאלים בעולמו. אם בתקופה בה שובתת הישיבה מלימודה הוא עושה לביתו, ועוסק בענייניו בלבד, הוא מוכיח ולעולם כולו כי כל הנכונות שלו להירתם לאידיאלים שונים בזמן הלימוד נובעים מחוסר אמת פנימי ביחס לתלמוד התורה. לעומת זאת, אם ב"בין הזמנים" הוא מתגייס למשימות החשובות העומדות על הפרק, ומוותר על עונגו וחופשתו, ופועל בהנעה אידיאליסטית עמוקה, הוא מלמד על כל השנה כולה, ועל המשמעות האמיתית של תלמודו.
ב"בין הזמנים" לכו להתנדב ! לכו לרומם את ההתקשרות הפנימית של האומה עם ארץ ישראל, ולכו לסייע במעשה צדקה וחסד, ולכו ללמד תורה בכל אתר ואתר, ולהדריך בסמינריונים ולעשות כל דבר שעם ישראל זקוק לו. עת חרום היא זו, וכל אחד נקרא להירתם למשימה. בכך תשלבו את העמקת ההתייחסות לשאלות הציבוריות הכלליות עם קביעת היחס הנכון לתלמוד תורה, ותעשו את הדבר הנכון. אז תוכלו לשוב לתלמודכם כראוי, ושוב לסגור עצמכם באוהלה של תורה, שזו המשימה העיקרית המוטלת על כתפיכם.