חדשות כיפה

יפעת ארליך מגיבה: כיבדתי את רצון המשפחה ודפנה מאיר ז"ל

יפעת ארליך משיבה לביקורת על הספר שכתבה על דפנה מאיר ז"ל ועונה לטענות על הפגיעה בפרטיות הכותבות ובחשיפת טענות שנכתבו למכותבים בלבד: "היחידים שיש להם את הזכות לנחש מה דפנה היתה רוצה הם בני משפחתה"

צילום מסך

צילום מסךצילום: צילום מסך

שלום שלומית,

אני מעריכה מאוד את האומץ שלך לכתוב את הביקורת שכתבת. היא בהחלט מעלה נקודות לחשיבה וניכר שהיא נכתבה אחרי היסוסים ולבטים.

כואב לי שלא טרחת לפנות אלי אישית ולא ביקשת להבין לעמוק את תהליך כתיבת הספר. את מצרה על שיתוף הפעולה עם הלשון הרע שבספר, אבל האם מה שכתבת עלי זה לא לשון הרע חמור יותר? פרסמת לעז תוך אזכור שמי, בלי לברר מולי את הפרטים,. לצערי אתר 'כיפה' שנתן לך את הבמה, גם לא טרח לבקש ממני תגובה.

אז ברשותך אעמיד כמה דברים על דיוקם. דפנה לא כתבה למגירה. היא כתבה לאנשים ונשים רבים, ואת רוב המכתבים האלה, לא המקצועיים, היא שלחה בגאווה, לבעלה נתן, לחברות, לאחותה ולקבוצת המבייצות. ההתכתבות למשל עם הרבנית שבספר נשלחה על ידי דפנה עצמה ליותר מ20 איש. גם ההתכתבות עם הרב בורשטיין. גם ההתכתבויות שלה כאחות במרפאה וכאחות בבית החולים. דפנה מאוד אהבה לחלוק את הטקסטים האלה עם אחרים. היא לא חששה משיימינג.

המכתבים בנושאים האינטימיים, שנתבו בספר לא נלקחו מהמייל שלה. הם פורסמו על ידה עוד בחייה בבלוג שלה, ובאתר קולך. אני נחשפתי אליהם שם ורק שם. בלי לדעת במי מדובר. התכתבות אישית שלה עם אישה אחת (סיפור החצוצרות הקשורות), שגם אותה היא שלחה לנתן בלי שם האישה, נלקחה מהמייל ולא מהבלוג, רק אחרי אישורה של האישה.

אפשר להאשים אותי שניצלתי משפחה בעת צערה והוצאתי ממנה חומרים אישיים כדי לזכות לפרסום ולתמלוגים. האם שאלת את משפחת מאיר האם כך הם חשים? צעדתי איתם יד ביד, לאט, בזהירות וברגישות. עשיתי רק מה שהם ביקשו. איני יודעת מה דפנה היתה רוצה. אני חושבת שגם את לא יודעת מה דפנה היתה רוצה. היחידים שיש להם את הזכות לנחש מה דפנה היתה רוצה הם בני משפחתה. וזה מה שהם רצו. כיבדתי את הרצון שלהם, ונראה לי שראוי שגם את תכבדי. אגב, דפנה שבה וכתבה בהזדמנויות שונות כי היא רוצה לכתוב את הביוגרפיה של חייה. "חפשו אותי בחניות הספרים המובחרות", את זה כתבה דפנה עצמה, לא אני.

הספר לא חף מטעויות. בדיעבד אני מבינה שהיו דברים שהיה צריך לטשטש יותר את פרטיהם. כל מי שעושה טועה. בטח שפועלים בתוך לוח זמנים צפוף כל כך.

בנוגע לטענות על רדיפת פרסום וכסף. פרסום ברוך ה' לא חסר לי כעיתונאית. יתרה מכך, רומן היסטורי שכתבתי וכבר היה מוכן לרדת לדפוס, עוכב וממשיך להתעכב, כדי לתת את הבמה לדפנה.

תמלוגים? בואי אספר לך משהו. לא נפנפתי בו עד עכשיו, כי אף אחד לא טען כלפי שכתבתי את הספר כדי לזכות בתמלוגים. את טענת, אז כעת אשתף. לרוב משפחות שרוצות להוציא ספר על יקירם משלמות לסופר סכום של 50 אלף שקל. לפעמים יותר. לא העזתי לקחת שקל ממשפחת מאיר. פניתי להוצאה ובקשתי מקדמה על חשבון התמלוגים בסכום מצחיק, רק כדי שאוכל להמשיך לפרנס, מאחר ונאלצתי לצמצם את עבודתי כעיתונאית. לקחתי הימור כלכלי מטורף, כי הספר גם יכול היה מאוד לא להצליח. בכל מקרה, בהמשך, אחרי שהחלטתי שהספר יכלול טקסטים רבים כל כך של דפנה, פניתי להוצאה מיוזמתי ודרשתי ממנה שהתמלוגים יחולקו חצי חצי עם בני המשפחה. המילים שדפנה כתבה שייכות לה, ולכן מי שצריך ליהנות מפרי עטה הם ילדיה.

אני שמחה שהספר מצליח, אני בהחלט נהנית מהפרסום שאני זוכה לו, ומשתדלת לא לעוף על עצמי, למרות שזה בהחלט מסחרר.

אבל יש שני דברים, האחד רוחני והשני גשמי, שאני שמחה בהם מאוד. ברמה הרוחנית אני מאושרת שהמילים של דפנה משפיעות על כל כך הרבה אנשים, מרוממות ומעצימות אותם. יש כאלה ששוקעים בצהוב, אבל יש כאלה שרואים עמוק ורחוק יותר. ברמה הגשמית אני מאושרת מכך שיורשיה של דפנה, בעלה וילדה, יזכו ליהנות מפירות כתיבתה. דפנה כתבה: "הלוואי שמישהו ייתן לי שקל או שניים למילה, ואז אהיה מליונרית!!!" דפנה כבר לא תהיה מיליונרית, גם בני משפחתה כנראה שלא, אבל בכל זאת בני משפחתה יקבלו שכר על עמלה. תודה לך על הביקורת, מקווה שכעת תראי את הדברים קצת אחרת. ואם לא, גם בסדר.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

קניות בחנות אינטרנטית צילום: shutterstock

איך תתמודדו עם מבצעי נובמבר ברשת? אל תקנו

קרא עוד