חמש דקות תמימות, זמן נצח במושגים טלוויזיוניים, הקדיש רינו צרור בתוכניתו 'דין וחשבון' לשירת הנערות המצמררת בבית הכנסת בנווה דקלים ביום הפינוי. באמצע השירה, שלוותה בים של דמעות, בדיוק ברגע בו התמקדה המצלמה בפניה המיוסרות של נערה המתפללת 'ה' שמע תפילתי, ושוועתי אליך תבוא', חלפה על המסך הכתובית: 'פרק בסדרה פיק אפ ישודר מייד לאחר התוכנית'. הרגע הטלוויזיוני הקצר הזה הוא אולי הרגע שביטא בשבילי יותר מכל את ההתנתקות האמיתית של ההתנתקות. הופעתה של הכתובית המבשרת על התוכנית הבאה בעיצומה של תפילה קורעת לב, הזכירה לי שבו בזמן שהנערות על המסך חוות את אחת החוויות הטראומתיות ביותר בחייהן, נערות אחרות בנות גילן עסוקות בשאלה מתי כבר תיגמר התוכנית המשעממת הזאת וישודר הפרק הבא של הטלה-נובלה הישראלית שסובבת סביב חייהם הסוערים של דיילי צוות אוויר.
מאז ההתנתקות דורשים כל העולם ואשתו מאותן הנערות הבוכות בבית הכנסת, שיקיימו חשבון נפש מעמיק ונוקב על דרכן. הדרישה של חשבונאי הנפש היא מהן, מרבניהם, ממנהיגיהם, מהוריהם, ובעצם מכל יצור כתום שהיה שותף למאבק בהתנתקות. כמו בכל טרנד, גם בטרנד חשבון הנפש הזה, כבר יש מי שעושה מזה כסף ומזמין את הציבור להלקאה משותפת במלון בירושלים, במחיר מבצע. (פרטים בעיתוני המגזר).
וזה לא שחשבון נפש הוא לא דבר חיובי. בדיקה עצמית היא תהליך חיוני לפרט ולציבור במשך כל השנה ובמיוחד בחודש אלול. ברור גם שיש מה לתקן ושיש לקחים רבים שצריך להפיק מכישלון המאבק. ובכל זאת, כשאני נזכר במאות הנערות הבוכיות בבית הכנסת של נווה דקלים כשעל פניהן חולפת הכתובית של פיק אפ, ברור לי לגמרי מי זקוק יותר לחשבון.