עדין לא ידוע היקף תופעת הסרבנות (השחורה או האפורה), דומה כי הזרם הדק גובר והולך ככל שקרב מועד ביצוע הפקודה בפועל.
ראשי צה"ל חרדים, בצדק, מהתופעה ועושים הרבה בשביל למגרה. משום מה החליט מי שהחליט להיטפל דווקא לישיבות ההסדר. הקונפליקט בין פקודת המפקד ופקודת הרב, כך ניסו להסביר לנו, ימוטט את המשמעת של הצבא. המסקנה הייתה שצריך לנטרל את המרכיב הרבני במשוואה.
רעיון זה מתבסס על שתי הנחות:
1. תלמידי הישיבות נשמעים לרבניהם.
2. רבני הישיבות הם אלו שמכניסים את נושא הסירוב למוחם של התלמידים.
שתי ההנחות מפוקפקות. לכל ציבור יש את ההנהגה הרוחנית נותנת הטון, טבעי הדבר שגם הציבור הדתי לא יהיה שונה מהכלל. ברור מאליו שההנהגה הזאת תהיה מבוססת על תלמידי החכמים (כולל נשים). בחורי הישיבות אינם יוצאים מהכלל בעניין זה. אפשר אולי לומר ההפך - אלו שבחרו להאזין לדברי חכמים, הם אלו שיש בהם נטייה ללכת לישיבה או למדרשה. יתר על כן, ברוב המקרים, הרב (או הישיבה) נבחר על בסיס הזדהות מוקדמת של הצעיר עם משנתו (התורנית, אבל גם ההשקפתית) של הרב.
ממילא קשה לדבר על צייתנות עיוורת לרבנים, יותר נראה לי לומר שיש כאן מציאת אילן להתלות בו.
האם תועיל סגירת ישיבות הסדר זו או אחרת ? נראה שלא. החינוך האידיאולוגי מתחיל הרבה קודם - בבית, בבית הספר היסודי, בתיכון בישיבה או באולפנא ולא לשכוח את תנועת הנוער.
תאמרו שכל הנ"ל אינם גופים פוליטיים ואינם אמורים להיות כאלו, אכן נכון. אלא שהאידיאולוגיה המביאה אנשים לדילמת הציות (וגם אלו שבחרו לציית וגם אלו שבחרו לסרב וגם אלו שלא יוכלו לציית - כולם היו בצומת הדילמה) איננה פוליטית כלל ! אהבת הארץ, ערכי ציונות וערכי אחווה כלל ישראלים - כל אלו מונחלים שלא על מנת להכין את הילד ליום פקודה כמובן. אבל תוצאת הלואי היא אותה דילמה. ישיבות ההסדר הן רק קצה הפירמידה של חינוך רב שנים
אני מקווה שלא מעלים על הדעת לסגור את החינוך הממ"ד או את האולפנות והישיבות (ואם להיות ציניים לרגע - להוציא ילדים מתחת ידי הוריהם). ישיבות ההסדר לא צריכות להיות שונות מכל המוסדות הללו.
היה טוב, לו כל בעלי הכוונות הלא טהורות, היו מנסים להסביר את הפקודות מעוררות המחלוקת, במקום להטיף לציות עיוור.