שאלה:
קשה לי להתרכז בכל עניין שאני עוסק בו עקב צוק העתים, אני כל כך מוטרד בדבר עתידה של כל מלוא רוחב ארצנו. אני גם מוטרד ממצב התורה בארץ. היש פתרון?
תשובה:
ודאי שיש פתרון, כמובן מלבד הדרך הפוליטית. כיוון שאנומדינה, ודאי שההנהגה הפוליטית קובעת מאד, אך איננו פוליטיקאים, ובכל זאת יש לנונתיב ראשי כיצד לפעול על החיים הלאומיים שלנו. הפתרון הוא במאמר קצר של רבותינוהקדושים: "יקבל עול מלכות שמים תחילה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות" (משנה ברכות בב). אמונה קודמת למצוות והיא שורש המצוות. אם אני מאמין, אני עושה. אם אני מאמיןבקדושתן האלהית של המצוות, אני מקיים אותן בחרדת קודש ובשמחה. אם אני מאמין בקשרהמשפחתי העמוק ביני לבין אשתי, אני משקיע רבות כדי לשומרו ולשגבו. ואם אני מאמיןבקדושתה של ארץ ישראל, אני מתמסר עבורה. לכן העצה העמוקה לפתרון בעיית ארץ ישראל, היא למלא את עמנו באמונה גדולה שזו ארצנו, זו ארץ חמדתנו, זו ארץ קודשנו, זו ארץ חיינו. האמונה הזאת היא שתניע את כל המעשים.
וכבר אמר הוגה אנגלי שאין דבר יותרמעשי מאשר תיאוריה (צ'סטרטון)
ומעשה בשיח אלופים. אמר האחד: גם הצרפתים בסופושל דבר הוכרחו לפנות את אלג'יר. השיב לו חברו: אתה משווה את יחסנו ליש"ע לזה שלהצרפתים לאלג'יר הכבושה?! אמר: כן. אם כך, אמר לו חברו, אין עם מי לדבר. אכן זושאלת השאלות, המאמינים אנו שיש"ע הוא ארצנו אם לאו? אם לאו, חשוב לי לדעת כי אניהדל, נוסע מידי פעם לחוץ לארץ כדי לדבר אל מוחם ואל לבם של יהודים למען העלותםארצה. אני שונא לצאת מהארץ, אך בשביל מצוה כזאת, צריך מסירות. מעתה, תהיה לי עבודהקלה, קרוב לבית, לשכנע את יהודי בית אל , עפרה ופסגות – לעלות לארץ... אלא הכל תלויבאמונה, הן קיום מצות יישוב הארץ, הן קיום כל המצוות.
פעם נשאל החפץ-חיים: האכיצד, תלמיד לומד שנים כה רבות בישיבה וביום יציאתו הוא זורק את הכיפה. כיצד להסבירמשבר פתאומי זה? הוא השיב במשל הקוזק. זה הקוזק הוא שיא המשמעת הצבאית, והנה בתוםשירותו הוא מקבל פנסיה גבוהה ומבלה את שארית ימיו בבתי מרזח, בשתיה ובמריבותשיכורים, עד שנעצר על ידי המשטרה ומסיים לילו בתחנת המעצר. כיצד אותו ממושמע הופךלשתיין? והתשובה: גם כאשר שירת בגדוד, לבו היה בבית המרזח. כך, אותו תלמיד ישיבהאמנם למד הרבה, אבל המוח שלו היה במקום אחר, הלב שלו היה במקום אחר. היו מעשים, אךהאמונה חסרה. לא עבר עליו שום משבר, אלא קפיץ האמונה נשבר מזמן. ועוד משל לשתיכיתות בבית ספר. אחת מצוינת בסדר מופתי, שקט מלכותי, מחברות נקיות, שיעורי ביתמוכנים תמיד. רק דבר אחד חסר: התשוקה הפנימית ללמוד ולדעת. בכיתה הסמוכה, יש רעש, אנדרלמוסיה, אבל המורה הצליח להצית בתלמידים את אהבת הדעת, וכך הם ילכו מחיל אל חיל בלימודם כל החיים.
ועוד משל, שני חולים הגיעו לחדר מיון, נבדקו על ידי רופא תורן, אחד מרוח כולו בדם והשני נקי ורגיל, אך דווקא עבור השני הזעיק הרופא את כלהמערכות ואת הראשון הוא שלח לרחוץ את עצמו עם מים וסבון ולהמתין עד שיתפנה עבורו. הא כיצד? רופא אינו מתרשם מדם הנובע מפצעים חיצוניים, אך החולה הראשון, על סף התקףלב. מבחוץ הוא נראה בריא, אך בפנים הקפיץ עומד להישבר, והקפיץ הוא האמונה. לאורכל זאת, אנו אופטימיים, יש לנו תרופה למחלת הדור, תרופה בטוחה אך לא תרופת פלא. לאתרופת פלא לפתור בן רגע בעיות כה סבוכות, אבל תרופה בטוחה להוסיף אמונה, להוסיףאומץ, להוסיף שמחה. כי על אף כל המגרעות החמורות שפוקדות את חיינו, הננו רואיםשאנו קמים לתחיה. רוח פנימית עצומה נושבת בנו: "מרוחו של משיח זורמים ונושביםרוחות, והנה באים עדינו. הננו מתקוממים, מתנערים, ומבקשים חיים חדשים, חידוש ימיםכקדם" (אורות, אורות התחיה סו)