דברים הרבה למדנו מגדולי הדורות. בכל דור התחדדה נקודת שבדורות הקודמים היתה מעומעמת. שאלת השייכות לארץ נפגע בשנים האחרונות. יש בתוכנו מי שרצה להדגיש חשיבותם של ערכים אחרים על חשבונה של הנאמנות לארץ. תפיסת העולם העדכנית טענה שהאחזקה בארץ לא מתיישבת עם הכמיהה לשלום, השאיפה להעמקת היחס לפרט על חשבון המחוייבות לכלל, ועוד.
והנה, האמצעי, הכלי, המכשיר שעימו ניסו לבנות את הבסיס התרבותי של החברה בישראל היה מכשיר הדמוקרטיה.
זו, כביטוי לרוב, לחופש, לזכות של היחיד, היוותה "קלף מנצח" בכל ויכוח ערכי.
לכל אורך ההיסטוריה למדנו שמקור הקושי הוא הבסיס לבנין המחודש. שם, בכפר מימון, לובשת הדמוקרטיה לבוש אחר, שונה. חיילים נשלחים להתמודד עם אזרחים, מטילים מיסוך על משירי הפלא' של המפגינים, לא מאפשרים להכניס אוכל לילדים, ועוד.
אנו, אבירי הדמוקרטיה, ננהל מאבק עקבי, שיטתי, אחר. עמוק, מרומם. אצלנו, האהבה לזולת היא לא טקטיקה אלא מהות, מהות פנימית.
לא ננהל מאבק אלים, כי אנו חשים שכולו אחים גם בשעת מבחן.
לא נכה שוטר, לא נדחוף חייל כי הם זה אנחנו. בכל פעם שאני שומע את החברה שרים "אוהבים את צה"ל" אני מזיל דמעה. אני יודע שזה נכון.
כמו אבירי חופש הביטוי, כמו דולי הדורות, נמשיך. נישא את קולנו ברמה ונביא ברכה גדולה לעם ישראל.
ימים קשים עוברים עלינו, אך אור גדול יצמח. לכולנו.
