חדשות כיפה

שיחה על התתנתקות

"המסקנה הבלתי נמנעת מתוך דברים אלו הייתה למנוע בכל מחיר את קיום תוכנית ההתנתקות. אבל הביטוי "בכל מחיר" מזעזע ופסול. אין דבר אחד בהלכה שאינו מוגבל." - מבהיר הרב יובל שרלו ומזהיר מפני הסכנה הגדולה - התנתקות מהאומה. סיכום שיחה.

השיחה נתנה בבית המדרש בישיבת ההסדר פ"ת
שיכתב אביעד דוויק

בשעה שכרת אברהם אבינו ברית המילה עם הקב"ה בפרק י"ז בספר בראשית, התלכדו שלוש בריתות: ברית האומה הישראלית להתקיים כאשר הקב"ה הבטיח לה שתהיה ככוכבי השמים, ברית האומה הישראלית עם ארצה, וברית האומה הישראלית עם א-לוהיה. אברהם אבינו היה יחיד בעולמו. אברהם אבינו נשא בחובו חזון והתחיל במסע ארוך שיסתיים בע"ה כאשר שלושת הבריתות תופענה במציאות במלואן ותבוא תחייה מלאה לאומה הישראלית ולעולם כולו. האומה הישראלית כולה תשוב לארצה, הארץ כולה תהיה בידי האומה הישראלית והתורה במובנה המלא, על מוסר נביאיה, תבוא לידי ביטוי במלואה. זה החזון המהותי שדרכו אנו בוחנים כל דבר במציאות. בכל שלב ושלב אנו מבקשים להתקדם להקמת ממלכת כוהנים וגוי קדוש ע"פ חזון זה.

תחנות רבות עבר עם ישראל בהיסטוריה ביחס לשלושת בריתות אלה. לעיתים הופיעה ברית הארץ וברית העם בצורה חזקה אך הברית עם אלוקים הופרה, כמו למשל בימי אחאב. לעיתים הופיעה ברית חזקה עם התורה אבל הברית עם הארץ הופרה, ועל זה למשל מקונן ריה"ל "מצאת מקום חרפתי מלך כוזר". לעיתים יכולנו לשמור על הבריתות רק בתיאוריה ולא יכולנו לממשן כמו בימי גזירות ורדיפות קשות. אף על פי כן, לעולם שלושת הבריתות לא נטשו אותנו ולא אנו אותן.

לפני כמה עשרות שנים זכינו בהזדמנות להשיב את שלושת הבריתות למקומן. לא זכינו שזה יהיה חזון שמאחד את כל עם ישראל. ישנם שהולכים רק לאור חזון הארץ, יש ההולכים רק לאור חזון התורה. ישנם סיבוכים פנימיים בתוך האומה הישראלית וכמובן ישנם גם סיבוכים חיצוניים של העמים שמסביבנו. זו דרכה של המציאות, שבשעה שמבקשים לממש את החזון במציאות אין הדברים הולכים בקלות. כיום המצב הוא ששלושת הבריתות לא מופיעות בצורה מלאה בשל סיבות פנימיות וחיצוניות כאחד. הסיבה הפנימית העיקרית היא העובדה שרק בודדים נושאים את החזון במלואו. עם ישראל מפולג בין חזונות שונים, וחלק גדול ממנו רוצה לממש רק חלק קטן מהחזון הכולל. רבים באומה הישראלית נושאים אותו בצורה חלקית. מורנו הכהן הגדול מאחיו הרב קוק זצ"ל לימד אותנו להסתכל על החלקיות באהבה ובהערכה כמו גם בהכרה שיש דברים הנעשים בחלקיות בצורה טובה יותר מאשר בכלליות, אולם אסור לנו לשכוח לרגע כי מדובר ב הסתכלויות חלקיות. למעלה מכך, הציונות הדתית הכריעה להשתתף בכל מהלך טוב אפילו אם הוא חלקי ובלבד שהוא הולך קדימה. לכן אנו שותפים עם החרדיות שהיא מהלך חלקי מסוג מסוים, ועם הציונות שהיא מהלך חלקי בתחום אחר, ועם העם בתפוצות – על אף שכל אחד נושא רק חלק מהחזון כולו. זו הכרעה רוחנית עמוקה ביותר שהיו לה השלכות שונות, אבל היא הכרעה שקוראת להשתתף אם זה הולך קדימה. זו ההכרעה העקרונית שלנו וגם בימי המאבק כנגד ההתנתקות אנו לא שוכחים את עיקרון השותפות גם עם חלק.

וישנן סיבות חיצוניות המקשות של מימוש החזון כולו. ישנם עמים מסביבנו שמתנגדים לנו. ישנם תושבים פלשתינאים רבים בתוך הארץ המבקשים למנוע מאתנו לממש את ההתיישבות בכל הארץ. אומות העולם אינן מקבלות את קיומה של מדינת ישראל – חלקן בכלל לא וחלקן לא בדרך בה היא מתנהלת כיום. יש להוסיף לכל זה את המצב המזעזע של העם היהודי בתפוצות, שאנו מאבדים אותו מיום ליום. כל אלו הם מצבים מסובכים שאנו מצויים בהם כיום.

אנחנו נמצאים בנקודה שאינה פשוטה לגבי החזון כולו. גם תרבות החיים במדינת ישראל היא בעייתית מעין כמוה, מכיוונים שונים: האלימות, הרציחות, פסיקות בית המשפט העליון, שבת, ענייני אישות, האבטלה ועובדי הקבלן העובדים בתנאי חרפה המנוגדים לתורה ולאנושות ועוד. באופן ממוקד כרגע תופסת את תשומת ליבנו תוכנית ההתנתקות שהיא תוכנית עקירה והסגרה של חלקי ארץ ישראל לגויי הארץ. המילה "התנתקות" נוצרה במכבסת מילים המסתירה את חומרתה המוסרית. ראוי שאירוע מעין זה יתפוס את תשומת ליבנו, אך מצד שני שזה לא יהיה האירוע היחיד שאנו שמים לב אליו. יש צורך חיוני עמוק מאוד שתוכנית ההתנתקות לא תתפוס את תשומת הלב הבלעדית.

כדי להתמודד נגד התוכנית יש להבין את הרעיון שמאחוריה. מי שרוצה שההלכה תיפסק כמוהו עליו להקדים את דברי חבריו לפניו. גם כדי שהוא ידע עם מה הוא מתמודד וגם כדי לשאוב את הדברים הנכונים שיש בתפיסת העולם השניה. אנחנו התרגלנו לשכנע רק את עצמנו. אנחנו משתמשים במונחים של מלחמת בני האור בבני החושך ושל חורבן וכד'. התרגלנו לראות בתוכנית הזו את הרע בלבד, ולכן אנו מתפלאים שאנו לא מצליחים לשכנע נגדה. ככה אי אפשר לרומם את החזון ולהגיע למטרה. המאבק אינו מאבק של בני האור בבני החושך. כל מי שאמון על משנת הראי"ה קוק אינו יכול כלל לחשוב מחשבות כאלה. צריך להבין את תמונת העולם הכללית שיצרה את תוכנית ההתנתקות ואת כוונת מתכנניה ומוביליה. קל מאוד לטעון שהכל שחיתות והכל פשע וחורבן הציונות והרוח. זה פועל טוב כאשר אתה מבקש לשכנע את עצמך. ברם, זה פועל רע כאשר אתה מנס לשכנע נגדה בראש ובראשונה בשל העובדה שזה לא אמת. איני טוען שאני יודע שלא היה בה הרבה שחיתות. איני יודע. ברם, חלק גדול מתומכיה עושים זאת בשל נקודות האמת שהם חושבים שיש בה, כגון שיפור המעמד הבינלאומי וייצוב רוב יהודי מוצק בגבולות מוכרים. יש בזה היגיון מסוים, ולמעשה הדבר גם מלמד שחלק ניכר מהמאבק על התוכנית אינו קשור לביטחון כי אם לשאלות זהות. בשבועות האחרונים עסקנו בבירור ההיגיון בתוכנית ההתנתקות, ורק לאחר בירור היגיון זה לגיטימי מצדנו לבקר אותה ולדחות אותה לחלוטין. עיקרון זה נלמד ממעשה בית הלל שלעולם הקדימו דברי בית שמאי לדבריהם. אין אני טוען כי מובילי ההתנתקות הם בית שמאי ושאנחנו בית הלל, אולם המבנה הוא המבנה הנכון.

מעבר לכך - מי שאין לו ראיה לכתחילה וחזון שהוא רוצה להוביל לא יוכל להתקדם. אנחנו עוד לא הצענו למדינת ישראל את החזון אליו אנו חותרים. מאז גל ההתנחלות המבורך אנו מכבים שריפות בלבד, ולא מדברים על החזון אליו אנו חותרים. הרצל כתב קודם את החזון – חלק הוא הגשים וחלק לא, אולם בלי חזון לא ניתן להוביל. למעשה אנחנו צריכים לחבר שני ספרים. הראשון הוא הספר הגדול - החזון הגדול לגבי שלושת הבריתות, ובירור לאן אנחנו רוצים להגיע ואיך הבריתות תתממשנה בצורתן המלאה. על כך לא נכתב עדיין שום ספר. עלינו לגדל תלמידי חכמים שיוכלו לברר מה דעתנו לכתחילה. במקביל יש גם את "הספר הקטן", החזון הקטן שמתמודד עם המציאות היומית ועם הבעיות הגדולות שעומדות כרגע על סדר היום כגון התמוטטותה של זהות העם היהודי, סוגיית ארץ ישראל, הסכנות הממשיות על העם בחו"ל כמו האנטישמיות והתבוללות וכד'. צריך להתגבר ולכתוב לפחות את הספר הקטן הזה.

אף על פי כן, אנו רואים בתוכנית ההתנתקות את אחד האסונות הגדולים שעומדים על כנסת ישראל. היא אסון כבד. לכך יש כמה סיבות – סיבה ראשונה היא שזה לא תוכנית של כלל ישראל. נעשה כאן ניסיון לאנוס את עם ישראל לדבר שהוא לא אמר שהוא רוצה. זה לא רק שאלה טכנית של בחירות או משאל עם. נעשה כאן משהו יותר חמור – בין בוחר לנבחר ישנה אמנה עמוקה והיא הופרה. שאלת כלל ישראל היא הבסיס המהותי והיא הופרה. זו עמדה שאני טוען אותה במשך שנים רבות, ועמדה נבחנת בין שהיא בעדך ובין שהיא נגדך. סיבה שניה היא שהתוכנית לא נעשתה מתוך נקודת מוצא שיש לנו חובה כלפי ארץ ישראל. ישנם מצבים חורבניים וקיצוניים שבהם רשאית ממשלה לומר שהיא לא יכולה למלא את מצוות ישוב הארץ במלואה. עמדתי ההלכתית, שהרוב לא חולקים עליה, היא שישוב הארץ לא דוחה פיקוח נפש בכל מחיר. אבל זה רק בתנאי שנקודת המוצא תהיה של חובה כלפי ארץ ישראל. יש לנו חובה הלכתית, מוסרית, היסטורית, כלפי הארץ. כל תוכנית שזה לא נקודת ההנחה שלה היא פסולה קטיגורית. סיבה שלישית היא המתיישבים. לעיתים הפרט משלם מחיר עבור הכלל וכך חונכנו תמיד. לכן כעיקרון אסור לנו לומר שאנחנו לא מקבלים את פינוי 9000 המתיישבים לטובת הכלל. יש לזכור שלו זה היה הפוך – פינוי קיבוץ כדי לסלול כביש הכרחי חדש להתנחלויות היינו תומכים. אבל כדי שזה יתקיים צריך שיתקיימו כל כך הרבה תנאים שלא התקיימו כאן: מהעובדה שמדובר בשליחות מהותית כלל ישראלית, דרך העובדה שנעשו כל האפשרויות לעשות את הדברים בצורה אחרת וכלה בכך שמלווים באהבה עמוקה ובהבנת המחיר הכבד. כל זה לא נעשה כלל ובמקרה שלנו זה עוד יותר חמור כי האנשים נשלחו לשם ע"י הממשלה ובשליחותה. חלק מההתנהלות של הממשלה הוא רשעות. גם במישור הפרקטי התוכנית גרועה שכן לא קיבלנו תמורת כך (לא ביטול זכות השיבה, לא גושי התיישבויות וכד'), אבל הטענה האחרונה היא לא טענה ששייכת לבית המדרש שכן בבית המדרש עלינו לדבר בטיעונים קטיגוריים. בבית המדרש יש לדבר בשפה רוחנית-יסודית שהתוכנית יוצאת מנקודות הנחה לא נכונות, וזה מעבר לכך שהתוכנית לא משיגה כלום ואפילו גורמת לתוצאות הפוכות.

המסקנה הבלתי נמנעת מתוך דברים אלו הייתה למנוע בכל מחיר את קיום תוכנית ההתנתקות. אבל הביטוי "בכל מחיר" מזעזע ופסול. אין שום דבר שאנו עושים "בכל מחיר". אין דבר אחד בהלכה שאינו מוגבל.

ראשית, אנחנו שוכחים את המטרה. המטרה שלנו היא לא רק ארץ ישראל אלא הברית המשולשת של עם ישראל, ארץ ישראל והתורה, ומבחינה רוחנית ופרקטית כאחד ההצלחה עוברת דרך כלל ישראל. מבחינה רוחנית אי אפשר לקרב את עם ישראל לתורתו בלי לעבור דרכו ואי אפשר לקרב את עם ישראל לארץ ישראל בלי לעבור דרכו. מבחינה פרקטית – אם אנחנו נפורר את האומה הישראלית אנו נעמוד בסכנה של התפוררות וחוסר אפשרות לקיים את החזון שלנו.

שנית, כשאומרים בכל מחיר לא חושבים על המחיר. האם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר של אובדן המורא של מלכות? את המחיר של סרבנות בכל מקום? את המחיר של פיצול בעם? מדובר במחירים שאנחנו לא מוכנים לשלם אותם לא מבחינה רוחנית ולא מבחינה פרקטית כאמור.

לכן מחד גיסא, עלינו לעצור את ההפקרות הגדולה בכך שאפשר לירות קאסמים ולא עושים כלום ומפקירים את דם ילדינו והממשלה לא עושה בקשר לכך כלום. לעצור את הדורסנות בה מתנהלת התוכנית, שמעבר לאובדן גוש קטיף היא דורסת את יסודות הקיום שלנו בנושאים שונים. מצד שני עלינו לחזור אל כלל ישראל. הסכנות הרוחניות העמוקות וגם הפרקטיות עומדות לפתחנו.

המהלך הראשון האסור אך הפחות מסוכן העומד לפתחנו זה סירוב הפקודה. זה פחות מסוכן כי הצבא הוא גוף היררכי שיסתדר עם הדברים, והמחשבה הנאיבית כאילו הסירוב יביא תועלת מסוימות לא זו בלבד שהיא לא פרקטית אלה היא גם אסורה. אעפ"כ עלינו למנוע את ההתפוררות הזו מבחינה רוחנית. רוב מוחלט רבני הישיבות מסכימים שמי שעומד במעטפת אסור לו לסרב פקודה, ולגבי מי שקיבל פקודה לפנות מעשית זו שאלה ומתמוטט בשער הבית אני משאיר פתוחה. אני לא מבין כיצד ניתן לומר שיש חובה להגיד "לא יכול". ברגע שאומרים שיש חובה כזו אין מדובר בהתמוטטות אישית כי אם בניצול לא הגון של קושי זה. נקודת המוצא שלנו היא שמקיימים את כל פקודות הצבא כי זו ההחלטה שלנו להיות חלק מהאומה. זה הדבר הנכון שיש לעשותו וזה גם חלק מהיכולת שלנו לרתום את כלל ישראל לחזון שלנו. אסור לסרב !

המהלך השני הוא הוא הפצצה המסוכנת. מדובר על הנהירה לגוש קטיף. כאן כבר לא מדובר על גוף היררכי ויש סכנה עצומה שהכל יתפוצץ שם. יתרכזו שם אלפי בני אדם ללא מטרה מוגדרת, ללא הסכמה על דרכי המאבק, ללא היררכיה וסדר חברתי, ללא גוף מוסכם שיקבל החלטות, ללא לוגיסטיקה מתאימה ועם מנהיגים מקומיים מפולגים ביניהם. הדיון הציבורי על כך עוד לא התחיל, וכשהוא יתחיל זה יהיה מאוחר. כיוון שכולנו נהיה שם מוטלת עלינו החובה העצומה להכיר את היסודות הרוחניים. אי אפשר עוד להגיד "לא לאלימות" כי האלימות כבר התחילה. חסימת כבישים היא אלימות, שכן היא מפעילה כוח כדי למנוע אחרים ליסוע בכבישים. ברם, זה כבר דיון השייך להיסטוריה, כיוון שמדובר כבר על אלימות ממשית. על כל אחד יש אחריות ישירה גם למתן וגם לפעול מעשית נגד האלימות. זה הקו האדום שאנחנו יודעים שאנחנו לא חוצים אותו. אם הקו יחצה אז לא רק הממשלה תתרסק אלא כל השלטון, ועמו כל היישות הלאומית שלנו. הישיבה כולה צריכה ליטול אחריות יחד עם רבים אחרים כדי לעצור לפני התהום.

מתוך כך נגזר מה שהישיבה צריכה להשתתף בו: הישיבה צריכה להיות שותפה בכל דבר שעוסק בניסיון להתקדם קדימה דרך כלל ישראל. כל מה שקשור לבניה הישיבה צריכה להיות שותפה. לכן היא שותפה בהפגנה, בפנים אל פנים, ב"הכתמת" הארץ, בכתיבה ובחינוך, אבל כל מה שהוא תהליך של הריסה וניתוק הישיבה לא תשתתף כי היא מתנגדת לכך בעומק הרוחני. ומעבר לכך – יש צורך מהותי בנשיאת דגל רוחני-אידאולוגי כלשהו. אנחנו בבית המדרש מופקדים על תורת הנצח שהתחוללה לאורך כל ההיסטוריה. גם בטרבלינקה וגם בהקמת המדינה, גם במסעי הצלב וגם בבית שני וכד'. השורש הרוחני היה הגרעין היסודי של לימוד התורה. יש משהו לא ישר במלחמה על יושר האומה כאשר את המשימה שלנו אנחנו לא מקיימים כראוי ומזייפים בה. תנאי הכרחי אמיתי למי שרואה את עצמו להחלץ לעזרת האומה היהודית הוא השאלה האם אנחנו עושים את המוטל עלינו קודם שאנחנו תובעים מאחרים לעשות את המוטל עליהם. אם בית המדרש מתפורר כדי לעצור את התנתקות לא עשינו משהו בצורה אמיתית. בית מדרש עוצמתי הוא זה שעושה את הדבר הנכון וזה קריאה לכל אחד להתגייסות לאומית ואישית להיות איש אמת. לקחת את המשימה הנצחית של עיסוק בתורה ובנוסף יציאה למשימות העכשויות.

אני מאמין באמונה שלמה שברית העם והארץ לא יעזבו אותנו ושאנחנו נוליך אותם למימוש מלא. זה יגרום לנו לתביעות עמוקות אבל עלינו להיזהר שאנחנו לא נתנתק מהאומה ושהיא לא תתנתק מאיתנו.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

סופרים קולות בסיבוב הראשון צילום: David Cohen/Flash90

חוזר חלילה: אלו הרשויות בהן יתקיים סיבוב שני

קרא עוד