אנחנו בעיצומם של החגים, במרדף להספיק לסיים הכל לפני כניסת החג. סוכה, ארבעת המינים, בישולים, וכמובן אורחים לחג. במסגרת עיסוקי בשידוכים של פרק ב', קיבלתי פניה קצת שונה.
הפונה הוא גבר גרוש שהכרתי ממש לאחרונה, מרשים, ידידותי ומוצלח. הפעם הוא פנה אלי לא בענייני שידוכים, אלא במה שהגדיר כ"בוער לא פחות". והנה כמה שורות ממה שכתב לי:
"אני פונה כי אני רוצה לבקש ממך לשתף את מה שאני כותב עכשיו, אולי זה יעורר דיון כלשהו או יגיע לכאלה שיחליטו לשים לב יותר לדברים. בחג הקרוב אני אהיה לבד, כמו המון גרושים. בלי הילדים.
עד עכשיו אף אחד לא הזמין אותי.
הייתי כבר לבד בראש השנה ואף אחד לא הזמין, הזמנתי את עצמי לסעודה אחת, בשאר הייתי לבד. היה נורא. אני גר ביישוב קטן, מוקף באנשים טובים, שכנים חמים, כאלה שאפשר לדבר איתם, לצחוק איתם בבית הכנסת, לשבת איתם בקידוש. יש גם חברים מחוץ ליישוב. ובכל זאת, אף אחד לא הזמין אותי לסעודת חג או לחג.
בשנה הראשונה אחרי הגירושים עוד היו הזמנות. היו כמה שכנים שהזמינו לסעודות שבת, מעט חברים מבחוץ הציעו לבוא לשבת אצלם. אנשים שמו לב. רצו לעזור. אבל עם הזמן זה דעך. ההזמנות פחתו, עד שנעלמו כמעט לגמרי. החיים של כולם המשיכו, רק שלי לפעמים נשארו קצת מאחור."
והוא ממשיך לשתף אותי: "אם תעלי את הדברים שלי אצלך, אני יודע מה יכתבו חלק מהמגיבים קראתי אותם מספיק פעמים: 'תיזום. תתקשר. תזמין את עצמך.'
אז תדעו שיזמתי. התקשרתי. ואפילו באתי בספונטניות לחבר טוב. והיה נעים, והיה טוב, אבל אחרי אותה פעם זה נגמר, ולא הוזמנתי שוב. והיה לי מאוד לא נעים לבקש את זה שוב. להידחף שוב.
אני אבא לשלושה ילדים, יש לי משפחה מהממת. אני לא מחפש רחמים. אני רק רוצה להזכיר משהו קטן. לפני שליש גן עדן שמקבלים על שידוך מוצלח, אולי יש גן עדן שלם על הזמנה אחת לסעודת חג. על מישהו ששמים לב אליו. שמרימים אליו טלפון. שאומרים לו 'בוא'."
רחלי הומינר: "צריך שינוי" , צילום: עילית הננסון
אחרי הדברים ששלח לי, התקשרתי. הוא סיפר לי על שבתות ארוכות שהוא לבד. בבית. בארוחות. לפעמים מישהו שרואה אותו לאחר התפילה מציע לו לבוא לסעודה, אבל הוא מסרב לרוב. הזמנה כזו משאירה אותך עם תחושה שמרחמים עליך.
הוא סיפר כיצד לא פעם עשה קידוש על חלה וטונה, ומשם - למיטה. לא מתוך בחירה, אלא מתוך המציאות הלא נעימה הזו. הוא לא אדם נזקק. איננו טיפוס מסכן. הוא אדם חברותי מאוד, חרוץ, עובד, בעל יוזמה, ובכל זאת מוצא את עצמו בסיטואציות שכאלה.
אנחנו כחברה, יכולים לחולל שינוי. לעשות תיקון. ומדובר לא רק על הצורך להתייחס לגרושים וגרושות, אלמנים ואלמנות, ובודדים מבוגרים כשווים, (כבר מכלי ראשון על לא מעט מקרים שלא קיבלו גרושים ליישוב כי הם גרושים), כאן נדרש לא רק להתייחס אליהם כשוים, אלא מעבר לכך - לחשוב עליהם, לראות אותם, לשים לב היכן אנחנו יכולים למלא משבצת חסרה.
מדובר על מודעות. לוודא מראש שלחברים הבודדים שלנו, יש איפה לסעוד בשבת ובחג. באכפתיות, בחברות, לא מתוך רחמים.
ואלי זו הקבלה הקטנה שלנו לשנה החדשה. לחשוב קצת, להרים טלפון, ואולי בכך נזכה אפילו ליותר משליש גן עדן...