ראש הישיבה ששכלה שישה מבניה במלחמה: "זו התשובה הכי גדולה לאויב"

מפעל ישיבות הציונות הדתית ספג אבידות גדולות במלחמה הזאת. בלטו במיוחד מספר ישיבות שכמות ההרוגים בהם הייתה גדולה במיוחד. אחת מהישיבות הללו היא הישיבה הגבוהה באיתמר, שלצערנו נפלו שישה מבוגריה ומתלמידיה. דוד מאיר, אוריאל סילברמן, אלעד פינגרוט, מתן אלסטר, אורי חדד ודובי כוגן - ה' ייקום דמם. במלאת שנה למלחמה הקשה ולקראת החגים המתקרבים, ישבנו לשיחה עם הרב יהושוע ואן-דייק, מי שעומד כיום בראשות הישיבה, לאחר שהחליף את הרב אביחי רונצקי זצ"ל.

הרב אביחי רונצקי זצ"ל. "היה רווה נחת" צילום: Nati Shohat/Flash90

"החזון של הרב רונצקי, מייסד הישיבה, התגשם במלחמה הזאת", מספר הרב יהושוע ואן-דייק לחדשות כיפה. "אם הוא היה בחיים, היה לו נחת רוח גדולה. כשהוא הלך להיות הרבצ"ר הוא רצה שהרבנות הצבאית לא תהיה רק ספק של שירותי דת, אלא תפיח רוח חדשה בלוחמים. במלחמה הזאת לא הייתה פלוגה שנכנסה לעזה בלי הרב הצבאי. חלקם קראו יחד קריאת שמע, התפללו תפילה לפני יציאה לקרב, תקעו בשופר. הסתבר שבסוף, בשעת אמת, לא קציני חינוך נותנים רוח, אלא התורה". הרב יהושוע מספר גם על החוויה שלו בשטחי הכינוס יחד עם רבני הישיבה. "היה מדהים לראות שם גם סגני אלופים ואלופים שלכאורה לא נראים קשורים לדת ולתורה מחפשים איך להתחזק".

כשהעורף חזק זה נותן כוח ללוחמים

אני מבקש מהרב לשחזר איפה המלחמה תפסה אותם. "היינו פה בישיבה, ביישוב מרוחק יחסית, אז היינו די מנותקים. במהלך היום אנשים החלו להתגייס, ואחרי צהריים הגיעו כל מיני שמועות אבל לא באמת האמנו. התקופה שהגיעה אחרי זה הייתה קשה. בית המדרש התדלדל, חלק מהרבנים גויסו, נשארנו כוח קטן שצריך להתאמץ להחזיק את התורה. אני עצמי כמעט ולא יצאתי מהישיבה בכלל, עד עכשיו בעצם, כדי להחזיק את הלימוד במלוא העוצמה".

חיילים בעזה, צילום: דובר צה"ל

אבל החלק הקשה באמת, לשיטת הרב יהושוע ואן-דייק, היו הבשורות המרות. "ואז הגיעו החללים. זה היה נורא. לא את כולם אני מכיר באותה מידה, חלקם היו מתקופתו של הרב רונצקי זצ"ל, אבל תמיד היו ר"מים בישיבה שהלכו לנחם. אורי חדד הי"ד הוא אחד התלמידים הכי צעירים שלנו, והוא היה אמור לחזור לישיבה אך הוא נפל בקרב. יחד איתו במחלקה נפצעו עוד מתלמידי הישיבה, חלקם עד עכשיו מורדמים ומונשמים. זה המקום להזכיר את רועי בן מירב שעדיין זקוק לישועות. זה בחור גיבור שבשמחת תורה היה באופקים ונלחם. איש שקט כזה, שריונר, שבתוך כל הבלאגן נלחם עם המון תושייה והציל המון פצועים. בהמשך הוא נכנס ללחימה בעזה ונפצע יחד עם שאר המחלקה. יש לנו גם תלמיד שנפצע וברוך ה' ממש יצא מזה, רועי בן שימול, עכשיו הרופאים דנים האם נכון להוציא את הרסיס שיש לו בראש או להשאיר".

"אנחנו ממשיכים לבקר אותם ולהתפלל עליהם", הרב יהושוע משתף בכאב על שמירת הקשר עם הפצועים. "אנחנו גם דואגים לעורף, כי כשהעורף חזק זה נותן כוח ללוחמים. ערכנו פה ערבי חיזוק לאברכיות שאשתי ארגנה וזה היה מאוד מחבר".

מת לי בן אחד, אני לא רוצה לאבד את הבן השני

הרב יהושוע הוא איש הלכה ופוסק מוכר. תורה שהתחדשה במלחמה מחייה אותו ומפיחה בו רוח חדשה. "חיילים שואלים שאלות. הרבה הלכות מלחמה התחדשו לנו בעקבות המצב, לדוגמא - בהתחלה שאלו אותנו אם כהן שהרג מחבל יכול לעלות לברך. אח"כ הגיעה שאלה על כהן שהרג בדו"צ. יותר מזה, חייל שבצער רב הרג את החבר שלו - צריך לעשות תשובה, או לא? איך צריך להתייחס? אנחנו כתבנו תשובה ארוכה, פרסמנו אותה בביטאון של ישיבות ההסדר, והוכחנו, מתוך לימוד עם התלמידים שזה אונס גמור ובמלחמה הזאת היו דברים שהדו"צ היה בלתי נמנע. קיבלנו גם שאלה של מישהו שהוא אח שכול ואבא שלו לא רוצה שהוא יתגייס, הוא פוחד לאבד עוד ילד. הוא אומר, מת לי בן אחד, אני לא רוצה לאבד את הבן השני. מה עושים במקרה כזה?".

הם רוצים שלא ייזכר שם ישראל עוד ואנחנו נבנה בתים ונשמח

אני מבקש מהרב שיתייחס לחגיגות של החגים ושל שמחת תורה בפרט השנה. "כולם שואלים איך נחגוג את שמחת תורה. אבא שלי אומר שהם נלקחו למחנות השמדה תוך כדי הפסח, ולא הפסיקו לחגוג. בהיסטוריה של עם ישראל היו לצערנו הרבה פרעות, פוגרומים ורציחות. את החגים אנחנו חוגגים. זה פשוט. אנחנו לא נותנים לאויב לשבש לנו את החגים. עת שמחה, שמחה. עת עצב, עצב. המלחמה הייתה במשך כל השנה, היו לנו הרוגים בגלל זה לא נחגוג את חנוכה? את סוכות? אז כמובן נציין את ימי האבל והזיכרון. אנחנו מתכננים גם לעשות משהו מיוחד לעילוי נשמות הנופלים של הישיבה".

אבא ניצול שואה סיפר על החגים בזמנו. צילום: Yonatan Sindel/Flash90

"השאלה האם לחגוג או לא דומה לשאלה האם לעשות חתונות או לא. בתקופה הזאת היה לנו ריבוי חתונות. רק בשבועיים האחרונים חיתנתי שלושה תלמידים. חלק מהחתונות היו באותו יום שבו נהרגו חיילים. בפתח של החופה, אמרתי 'שואלים איך אפשר לשמוח, אבל רבותיי, אין תשובה יותר גדולה לאויב מאשר לעשות חתונה. הם רוצים שלא יזכר שם ישראל עוד, ואנחנו נבנה בתים ונשמח'. בחתונה האחרונה שהייתי אפילו פגשתי את דויד סילברמן, אבא של אוריאל סילברמן. הוא בא לחתונה בשם בנו שנפל. אמרתי לו 'איזה כוחות יש לך!' והוא ענה לי, 'מה זאת אומרת? אני לא אשמח בשמחתם?'. צריך להמשיך לחזק את החיים, להוסיף חיים, ותורה. אז בוודאי שאנחנו לא נפסיק את הדברים האלה".

לסיכום, אני מפנה אל הרב את השאלה מה הוא מאחל לעם ישראל. "שלא נפסיק את המערכה עד הניצחון המוחלט ונביס את כל אויבינו. שכל התושבים יחזרו למקומם, שהשבויים והנעדרים יחזרו. נאחל החלמה מהירה לכל הפצועים, שהקדוש ברוך הוא ישלח להם עזור ורפואה שלמה בקרוב, וישועות קרובות, שתרבה האחדות והאמונה בישראל".