סרגי ברין, מייסד גוגל, הוא יהודי אמריקני ממוצא רוסי. בספר "מדינת הסטארט-אפ" מסופר שברין ביקר פעם בבית הספר "שבח מופת" בתל אביב, שרוב תלמידיו גם הם יוצאי ברית המועצות לשעבר. סרגי ברין אמר לתלמידים ברוסית: "סיפרו לי שבית הספר שלכם זכה לאחרונה בשבעה מתוך עשרת המקומות הראשונים בתחרות ארצית במתמטיקה". התלמידים הריעו, וברין המשיך: "על זה אבא שלי היה אומר: למה רק שבעה?!".
מתברר שיש אבות שבניהם לעולם לא ישביעו את רצונם. שום הישג אינו מספיק טוב בשבילם. כך מתייחס הציבור הדתי לאומי לנציגיו בכנסת. לכן לשום מפלגה דתית-לאומית אין סיכוי להצליח. לא לבית היהודי ולא לאיחוד הלאומי, לא לבד ולא ביחד, לא עם נפתלי בנט ולא בלעדיו. רמת הציפיות של הציבור פשוט גבוהה מדי; אף אחד לא יכול לעמוד בה.
הסרוגים סובלים משני תסביכים סותרים: תסביך גדלות ותסביך נחיתות. אנחנו בטוחים שאנחנו הכי גדולים, הכי טובים, מובילים את המדינה. בו בזמן, אנחנו מגיבים בחוסר ביטחון קיצוני בכל פעם שמישהו מערער על עליונותנו. אנחנו מגזר שבטוח שהוא מוביל את המדינה שצריכה לחזק את המגזר. צירוף התסביכים הזה יוצר סבך של דרישות סותרות שאנחנו מפנים למנהיגינו. אין להם שום סיכוי לעמוד בציפיות הללו.
אנחנו מצפים מהפוליטיקאים שלנו שיהיו גם עסקנים וגם מנהיגים; גם חיים רמון וגם נפוליאון. אנחנו דורשים מהם לעשות דילים כדי להוזיל את שכר הלימוד בישיבות התיכוניות ולסדר מימון מהעירייה לשיפוץ של המקווה בשכונה גימ"ל, ובמקביל מצפים מהם למחוות ערכיות גרנדיוזיות ולהתפטרויות מפוארות על רקע עקרוני. אנחנו מסרבים להבין שזה לא הולך ביחד.
אנחנו מצפים ממפלגות של שלושה-ארבעה ח"כים שיסחפו אחריהם את כל כנסת ישראל, ומתאכזבים באופן אישי כאשר זה לא קורה. למעשה, לפוליטיקאים הסרוגים אין ברירה אלא לאכזב את הקהל שלהם. אם הם שותפים בעשייה דרך הקואליציה - אומרים שהם מפד"לניקים בינוניים, שבִּמקום לנהוג את הקטר הם משגיחים על הכשרות של המזנון. אבל אם הם מתריסים באופוזיציה - אנחנו מתלוננים שהם רק מדברים ולא עושים כלום.
בקיצור: הפוליטיקאים הסרוגים לא מגשימים את כל מה שחלמנו שעליו כשהיינו בסמינריון מדריכים בבני עקיבא בגיל 16. אז אנחנו מצביעים ליכוד.
המאמר המלא עתיד להתפרסם בעיתון "מקור ראשון".