באתרי האינטרנט השונים הוצגתי בשבוע שעבר "כמועמד הספרדי בבית היהודי", חשוב לי להבהיר כי באמירה זו אין ולו במקצת כדי לרמוז על רגשות קיפוח ובכיינות של 'מגיע לי'. נהפוך הוא, כחוקר של יהדות ספרד ומרוקו מחד, וכחוקר של הזהות הספרדית במדינת ישראל מאידך, אני מודע היטב וכואב את הפער שנוצר בין העולם הספרדי המתון והפלורליסטי שהיה בארצות המגרב והמזרח לבין העיוות הנוכחי שנוצר, כתוצאה מהשפעות זרות.
בתור אחד שממש חי את הנושא של הזהות הספרדית, אני מבקש להדגיש כי הטמעת המורשת הספרדית אל תוך עומקיה של החברה הציונית דתית באשר היא, ללא הבדלי עדות ומנהגים, עשויה להציל את החברה הישראלית כולה. כדי להבהיר את דבריי אצטט ברשותכם את אחד הרבנים הנערצים עלי, הרב יוסף משאש זצ"ל: "ברא הקב"ה הפרי שהקליפה מבחוץ והגרעינים מבפנים, והאוכל ביניהם, להודיענו שנסיר הקצוות ונאחז באמצע".
הזרם המרכזי של רבני ספרד בכלל וצפון אפריקה בפרט, נהג מאז ומעולם לתור אחר דרך האמצע ולא להיגרר אחר קיצוניות כזו או אחרת. מחד גיסא, הקפידו החכמים ללכת אחר המנהגים הקדומים וחתרו אחר האמת אליבא דהלכתא כפי שנתנה במסורת הדורות. ומאידך גיסא הם ידעו להיות ערים לתמורות בדעת הקהל כפי שעלו מעת לעת בעקבות תהליכי המודרניזציה. חשוב לי להדגיש כי נטייה זו לתור אחר הדרך המתונה בקביעת ההלכה לא נבעה כלל ועיקר מחולשה או מפשרנות, אלא מתוך עוצמה רוחנית השואבת את כוחה ממחויבותו של הפוסק הן להלכה הפסוקה והן לציבור אליו הופנתה הפסיקה. לפיכך, גם כאשר נראה היה שהחכם המרוקאי נוקט בגישה הלכתית חדשנית בעליל, הנובעת מסוגיה מודרנית שהזמן גרמא, ברור היה לכל שאין כאן לא תפיסה ליבראלית ולא ניסיון ליצור רפורמה בהלכה, אלא ניסיון לתת מענה הלכתי עדכני למציאות מודרנית, מענה השואב כוחו מן המסורת ההלכתית הקדומה, ומתוך ידיעה שזהו עיקר הדין.
שני הסבים שלי זצ"ל (הרב דוד דנינו והרב אברהם יפרח), כמו כל הדור שלהם, היו גאים בתנועה הציונית ובמדינת ישראל, וראו זכות ואף חובה לשלוח את ילדיהם לשרת בצבא היהודי הראשון מאז בר כוכבא. לדאבוני, כיום המצב שונה, רבים מן החרדים הספרדים (מושג שלא היה קיים בחו"ל) נוהגים כמו אחיהם החרדים האשכנזים ושולחים את בניהם 'למות באוהלה של תורה'. כל גדולי ישראל במרוקו נהגו לעבוד לפרנסתם, הם לא ראו בכך פחיתות כבוד או הכרח, זו הייתה המציאות, כך נהגו כולם, אף אחד לא העלה על דעתו שמישהו אחר צריך לפרנס אותו כדי שהוא ישב וילמד."
כפי שודאי ידוע לחלק מכם, אני ייסדתי לפני כשנתיים יחד עם הרב חיים אמסלם את תנועת 'עם שלם', רבים שואלים אותי מדוע אני רץ לפריימריז בבית היהודי ולא מחכה להצטרף אליה כסיעה עם הרב אמסלם? תשובתי היא ברורה: הבית היהודי לא צריך לצרף אליו כסיעה מפלגה חיצונית כדי שהיא תביא עמה את הרוח הספרדית, הבית היהודי הוא ביתם הטבעי של כל חלקי הציונות הדתית: ספרדים ואשכנזים, חרד"לים ומסורתיים. בדק הבית ושיפור פני הבית צריך להיעשות בראש ובראשונה מבפנים, על ידי אנשים שגדלו בציונות הדתית, ולא בספקולציות קואליציוניות שמי יודע אם ירקמו עור וגידים.
כאשר אני מדבר על מועמדותי כספרדי במפלגת הבית היהודי אני מדבר בראש ובראשונה על הטמעת ערכי המורשת הספרדית אל תוך החברה הציונית דתית ובראש אל תוך עולם הישיבות והאולפנות בכל הארץ, על לימוד משנתם ההלכתית והציונית של רבני ספרד דוגמת הרב יוסף משאש, הרב משה כלפון הכהן והרב חיים דוד הלוי, לצד לימוד משנת הרב קוק ואחרים. כיום מרבים לדבר בחברה הישראלית בכלל והדתית בפרט על סוגיית הדתיים - חילוניים, ברצוני להדגיש כי אם גישת חכמי ספרד הייתה נוהגת הלכה למעשה בחיי היום יום סוגיות אלה ואחרות לא היו עולות כלל, שכן, בעוד שאצל יהודי אשכנז, היחיד הורגל להגדיר עצמו על פי אידיאולוגיה מסוימת או קבוצת שייכות מוגדרת, ולפיכך מי שהמשיך לראות עצמו יהודי אך לא רצה להקפיד על ההלכה שייך עצמו בהכרח לזרם אחר - רפורמי או קונסרבטיבי, הרי שאצל היהודי הספרדי הצורך הזה מעולם לא הורגש, שכן כל יהודי, ולא משנה עד כמה הקפיד על קיום מצוות, הרגיש שייכות מלאה לקהילה, אשר גם מנהיגיה הרוחניים ראו בו חלק אינטגראלי מצאן מרעיתם.
כחוקר של הזהות הספרדית במדינת ישראל הרשו לי להסביר את מאפייני ההצבעה הספרדית: בשנות השבעים זכתה המפד"ל בעשרה (1974) ובתריסר מנדטים (1977). בשנים אלו הצליחה המפד"ל לסחוף אחריה גם בוחרים ספרדיים רבים, בעיקר מיוצאי צפון אפריקה, אשר החלו לראות בה, בפעם הראשונה, בית אמיתי. נתון זה מפתיע, לאור העובדה שמרביתם היו מזוהים עם ערכי המפד"ל (ציונות דתית וערכי תורה ועבודה) עוד בימיה הראשונים של המדינה, עת עלו ארצה. מדוע זה קרה? המפד"ל שידרה במשך עשורים, יחס מפלה ומתנשא כלפי סקטור רחב זה, שילובם של הספרדים במפלגה הטבעית להם נעשה מתוך רגש פטרונות אשר השתלב באתוס הכללי המוטעה של 'כור ההיתוך הישראלי' אשר נועד להשיל מעל העולים את כל סממני הגלות ולעצבם מחדש כישראלים בעלי מאפייני תרבות מערב אירופאית… שילובו של אהרון אביחצירא בהנהגה הבכירה של המפד"ל בשנות השבעים, סימנה לבוחרים הספרדיים כי חל שינוי אמיתי, והם מיהרו לאמץ את המפד"ל לחיקם בחזרה. אולם ההסתייגות החוזרת של המפד"ל מחיבוק אוהב זה הייתה מהירה וכואבת. אמנם, נכון הדבר, גם בשנות השמונים ואילך שולבו ספרדים בתפקידי מפתח, אולם הללו היו ברובם המכריע ספרדים שעברו בהצלחה את כור ההיתוך הישראלי, ולפיכך לא היוו הצדקה עבור הבוחרים לשוב ולהצביע מפד"ל. לוואקום גדול זה נכנסה תנועת ש"ס אשר הצליחה לסחוף אחריה רבים והגיעה בשיאה ל 17 מנדטים! אולם המוטו שלה 'להחזיר עטרה ליושנה' התגלה כריק מתוכן.
משעה שהתוודעו מרבית הבוחרים הספרדים, דתיים ומסורתיים, לפניה האמיתיות של ש"ס, הם נותרו ללא בית אמיתי. הם נודדים בין מפלגות ציוניות, לא דתיות, ומצפים ליום שהבית היהודי ישוב לראות בהם ובמורשתם בנים שווים, באמת, ללא התנשאות וללא מירכאות.
ברצוני לומר, כי על רקע זה, ובשל היותי חבר תנועת הקיבוץ הדתי, שמהווה את אחד המוסדות השורשיים ביותר בציונות הדתית, וכחבר בוועדה הרעיונית-מדינית של תנועה זו, נעניתי ברצון ללחצים פנימיים מצד גורמים בכירים במפד"ל ומחוצה לה, אשר קראו אותי לדגל וביקשו שאעשה למען הבית היהודי, ואפעל דרכו על מנת להשפיע על הציונות הדתית על כל גווניה, ולהביא אליה את הערכים בהם אני מאמין ואותם אני מייצג - הן את קולה של תנועת הקבוץ הדתי בה הוא חבר, והן את קולה של הציונות הדתית של יוצאי צפון אפריקה וארצות המזרח, יהדות בה נטועים שורשי, ושככל שאני מרבה לחקור אותה כך גוברת ההערכה העצומה שלי אליה ואל יחסה הנכון לשאלות דת ומדינה - ולייצג רוח זו בתוך הבית היהודי פנימה, ברשימת מועמדי המפד"ל לכנסת הבאה.