כיוון שהרב הראשי לישראל, הראשון לציון, עורר לעשות תשובה כולנו, ולחדול לדבר בבית-הכנסת, הריני הדל להצטרף לקריאתו, ולכתוב כמה דברים בנדון.
כמובן, יש בתי-כנסת בהן לא נשמעת מילה אחת, בקול או בלחש, מראשית התפילה ועד סוף התפילה. אשרינו, מה טוב חלקנו, ועלינו ללמוד מהם. ויש בתי-כנסת שהם שקטים כמעט כל הזמן, אבל מידי פעם, מישהו מדבר בשקט או בקול, צועק הערה אל עבר הש"ץ, זורק בדיחה, וכן הלאה. ודאי זה צריך תיקון. ויש בתי-כנסת קטסטרופאליים, שהם דומים לשוק, דומים ל-Hyde Park, הייד פארק בלונדון, פינת נואמים. נורא ואיום.
על פי ההלכה, שיחה בבית-הכנסת היא עבירה משולשת: עבירה בין אדם לד', בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו.
בין אדם לד'. בית-הכנסת הוא מקום קדוש, מקדש מעט הדומה לבית המקדש, ויש להתהלך בו בחרדת קודש. מי שמזלזל, הינו כאילו כופר על כך שהשכינה שם, כדברי ספר הזוהר, המובאים בפוסקים. שמא תאמר: אבל אנחנו רק בני אדם, אנחנו לא שלמים, אז אנחנו נכשלים. אך לפחות אנו באים לבית כנסת. אכן אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ובריה. אך כבר כתבו רבותינו הראשונים שטיעון זה אינו מתקבל. בעבירות אחרות נוכל לטעון ביום הדין: רבונו של עולם, חטאנו פשענו, אך אנחנו עדיין הרבה יותר טובים מהגויים. אך בנושא זה לא נוכל לטעון כן, כי ד' יאמר לנו: ראו בבתי-תפילה של נוצרים ומוסלמים, איזה שקט מוחלט, על אף שהם עובדים לעץ ואבן. ואתם, בניי חביביי, העובדים לאלהים חיים, הנכם מחללים את בית-תפילתכם. חילול השם!
בין אדם לחברו, כי יש אנשים שבאים לבית-כנסת כדי להתפלל, והפטפוטים מפריעים להם. כלל גדול: אל תפריע לזולת. אז למה הרוצים להתפלל אינם עוברים לבית-כנסת אחר? - מסיבות שונות. על כך פנים בית כנסת מיועד לתפלה ולא לפטפוט. בנערותי, הלכנו בבני עקיבא, פעמים תכופות לסרט, לתיאטרון, לקונצרט, ומעולם לא ראינו ולא שמענו אדם שיעיז לדבר ובכך להפריע לזולת. קל וחומר מקום קודשנו!
בין אדם לעצמו. רבונו של עולם מצפה מהאדם שיהיה גיבור ולא סמרטוט. אדם רוצה לדבר עם חברו, אז הוא יכול לעשות זאת בזמן אחר, היום ארוך. הוא רוצה לדבר דווקא עכשיו, אז הוא יכול לעשות זאת במקום אחר, ארץ ישראל גדולה. הוא רוצה לדבר דווקא עכשיו ודווקא בבית-הכנסת – אז אנו אומרים לו: אל תהיה סמרטוט, התגבר על עצמך קצת, קצת.
יהיה רצון שכולנו נחזור בתשובה ונתנהג בחרדת קודש בבית ד'.