כל החיים שלנו מבוססים על אמירת אמת באופן כללי ובאותה נשימה - תוך כדי אמירת עשרות שקרים קטנים לאורך היום. כל יום: "מה שלומך? מצוין", "איך הילדים? נהדרים!" "את כל כך יפה בתמונה שהעלית!" "אני בטוחה שתצליח במבחן" "ברור שתתקבל לעבודה הזאת!".
כי לכל דבר יש מחיר. המחיר של לשלוח ילד מבואס למבחן כי ברור לכולם שהוא הולך להיכשל – לא יתרום ליכולתו להצליח למרות הסיכויים, לספר את שלומך לאדם תמים ששאל הרגע מה שלומך - לא יקל עליך ולא עליו, לומר לחברה שהעלתה תמונה רומנטית מהממת שתקועה לה שם פטרוזיליה בשיניים – לא ישפר את מצב רוחה או יגרום לה להרגיש יותר טוב, להגיד לילדה שזריקת ההרדמה תכאב ממש – ככל הנראה לא יפחית לה את הכאב, ולומר לחבר טוב שיפסיק לבכות כי החברה ששברה הרגע את ליבו היא אסון והוא דביל – כנראה לא יעזור לליבו השבור להחלים מהר יותר.
אבל לא רק למשפחה וחברים אנחנו משקרים, אלא לכל מה שמסרבל לנו את החיים: "איני הנהג", "קראתי ואני מסכים לתנאי השימוש", "מדדתי חום לילד הבוקר ואין לו".
כי ברור שאני הנהגת, אבל אני צריכה לדעת איך לנסוע. כי ברור שלא קראתי אבל אני צריכה להיכנס לאתר של הבנק (תאמינו לי שאני לא מעוניינת). כי ברור שלא מדדתי חום לארבעה ילדים הבוקר, אבל הסתכלתי עליהם היטב, ואני יודעת בכל ישותי שאפילו ל-36.5 הם לא מגיעים.
הכל שקרים קטנים, שאנחנו משקרים בשבילנו, בשביל מי שמסביבנו, כדי שהעולם ימשיך לנשום, וגם ימשיך לתפקד. כי העולם לא יכול להתקיים רק תוך סימון וי באתרים בירוקרטיים כדי שנוכל להמשיך הלאה, ואין לו יכולת לשרוד כשהוא נמדד רק במידת הדין. אמת מוחלטת היא סדום, ואין אמת שאין לה מחיר שדוחק אמת אחרת. לאמת מוחלטת אין קיום בלעדי, וגם לא לעיוורון שמכריח אותנו להוריד את העיניים מהילדים, להשפיל אותן אל הטלפון ולסמן וי על הצהרות בריאות. העולם זקוק לעיניים כדי לתפקד וללב כדי לחיות.
עיניים במערכת החינוך רואות ילד שדוהר לבית ספר ויודעות שאין לו חום, ולב מסתכל על מורה שזקוק ליום חופש ולא מכריח אותו להצהיר שהוא חולה. עיניים במשרד האוצר רואות עצמאיים שקרס מטה לחמם גם אם בדיוק חודש לפני הקורונה הם הצליחו לגבות חוב מלפני שנתיים, ולב רואה קשישים שמתים מבדידות ונותן להם לקבל חיבוק מוגן היטב גם אם הוא מחוץ לנוהל.
העולם זקוק לחמלה, לחסד ולרחמים. אנחנו זקוקים לאהבה, למבט מנחם, ללב אוהב שידביק שברים, שיתעלם מקמטוטים, שיספר לנו כמה אנחנו טובים, שיסלח לנו כשאנחנו פחות, שלא ייתן לנו ליפול בין הכסאות גם אם לא נכנסנו בדיוק למשבצת, שיאהב אותנו על כל השקרים הקטנים האלה – שמאפשרים לעולם הזה לחיות.