אמש (ב') דנה הכנסת על החלטת הממשלה להעביר את הוועדה למינוי דיינים לידי מפלגת ש"ס. בדיון חברי סיעת ימינה קמו על רגליהם האחוריות וקראו בקריאות שבר וחמה על הליכוד שהפקיר שוב את עולם הדיינות בידי החרדים. הגדילה לעשות איילת שקד - יקירת המגזר, המנהלת אורח חיים חילוני, והטיחה בחברת הליכוד ציפי חוטובלי, בת המגזר, כי היא הוליכה שולל את הציונות הדתית. כנראה זה לא חדש לאף אחד, שהדמעות של נציגי ימינה הן כנראה לא יותר מדמעות תנין.
כמובן למי שצריך תזכורת, לנציגי הציונות הדתית בימינה על גרורותיה לא באמת כאב הלב לאורך שנות קיומה, במיוחד מאז שנפתלי בנט נכנס לפוליטיקה. עם הצלחתו המסחררת, שלא חזרה שנית, של 12 מנדטים ושהמפלגות החרדיות באופוזיציה, נבחר בנט להיות שר הדתות. באותה קדנציה נערכו בחירות לרבנות הראשית, הקרקע הייתה מוכנה להחזיר עטרה ליושנה ושנושא הדת במדינה יחזור לביתו הוותיק - הציונות הדתית. אז איך למען השם, אף נציג של הציונות הדתית לא נבחר? לא הרב סתיו או הרב שפירא וגם לא הרב אליהו. מיותר כנראה לציין שגם בנושא העדכני הוועדה למינוי דיינים אין נציגות של הציונות הדתית כבר מ-2015.
דמעות תנין. איילת שקד במליאת הכנסת
צילום: דוברות הכנסת, עדינה ולמן
הבעיה האמתית לא נמצאת אצל נציגי הציונות הדתית בכנסת, הם פוליטיקאים, וכדי להישאר במפה עליהם לזהות את רחשי הלב של הציבור אותו הם מייצגים. סוף המאה ה-20 ותחילת ה-21 היו קשות לציונות הדתית בפרט ולימין בכלל. זה התחיל עם אוסלו וזה נגמר עם ההתנתקות, והציונות הדתית הגיעה למסקנה כי היא רוצה לשבת בכסא הטייס. דוגמה בולטת לכך הוא אורי אורבך ז"ל שהיה סמל להכנסת הדתיים למעוזי השמאל, ואחרי שהעביר את מורשתו בתקשורת בחר אחרי ההתנתקות לעבור לפוליטיקה.
ימי פוסט ההתנתקות גרמה לציונות הדתית להפסיק להיות מפלגת מחמד, מפלגה שתחזיק רק בתיקי הדת והחינוך ותתחיל לחלום על כלכלה וביטחון. התהליך התחיל טוב ואורבך הביא את בנט הלוחם והסטארט-אפיסט שיכבוש את הימין בקול תרועה וניצחון, והצינות הדתית הצביעה בהמוניה. הדיבור של נציגי הציונות הדתית בפומבי הפך להיות ימני יותר ויותר, והבהירה נקודה ברורה: פינוי יישובים לא יקרו יותר. היעד הבא היה הועדה למינוי שופטים מתוך דרישה שגם שופטים ימניים, לאו דווקא דתיים, יכנסו לבית המשפט העליון. ומאז דונלד טראמפ פנינו אל החלת הריבונות.
גוש קטיף. הנקודה בה הפכנו מדתיים לימניםצילום: MARK NEYMAN, לעמ
אלא שהממשלה האחרונה הביאה פתאום תזכורת לימין ששכחנו משהו חשוב, נכון שערכי הימין חשובים, אבל מה זה מבדיל אותנו מהליכוד. בליכוד שמו לב לזה, והחלו לפנות ללב הימני של הציונות הדתית, זה מתחיל מזעקת "הערבים נוהרים" וזה ממשיך עד "גנץ הוא שמאל". וראו איזה פלא - הליכוד עם 18 חברי הכנסת בכנסת ה-19 הגיע ל-36, ומפלגת הציונות הדתית שהתחילה עם 12 ירדה ל-6. הממשלה הנוכחית היא גם הממשלה עם הכי הרבה שרים בני המגזר אי פעם, ואיזו מפלגה בחוץ? ימינה. רבים בציונות הדתית הבינו שכנראה מה שמעניין את המגזר הוא להיות בשלטון הימין ופחות להתעסק בדת.
רוח המגזר הטראומתית, כנראה, החליטה כי אנחנו כאן כדי להיות ימנים, נגדל קצינים בכירים נעמוד בראשות המשטרה (אלשיך) השב"כ (יורם כהן) והמוסד (יוסי כהן). נכבוש את התקשורת (עמית סגל סיוון רהב מאיר) ויהיה שר ביטחון מהמגזר, כי זה מה שאנחנו רוצים. כל הערכים הללו טובים ויפים, אבל במקביל לעליית הימין החלה לגדול האלטרנטיבה של השמאל עליית החילוניות. החילוניות הפכה להיות כל כך פופולרית בעם כי זה נהיה קל, הזירה הדתית מנוהלת כבר שני עשורים כמעט רצופים בידי החרדים. הקריאה החילונית הזו הביאה לפתיחת תחבורה ציבורית בשבת, פחד ציבורי מהדתה שלא הייתה, ו-33 מנדטים למפלגה שאמרה שהיא חילונית ליברלית.
הציונות הדתית לא מבינה שהבחירה להיות הציונות הימנית, עלתה לה במחיר נורא, הפקרת מוסדות הדת במדינה. אלו ימים שיותר ויותר אנשים בוחרים שלא להתחתן ברבנות, עגינות הופכת להיות תופעה מתפשטת ומוכרת, ושחיתויות של בכירים במערך הכשרות. חלקים בציונות הדתית זיהו את התופעה ומיהרו להקים ארגונים כמו צהר, השגחה פרטית, מבוי סתום, עיתים או יוזמה כמו אמנת גביזון-מדן. אלא שבציבור הדתי בחרו להתעלם במקרה הטוב ולגנות על מחתרתיות ורפורמיות במקרים הקשים יותר.
הפוליטיקאים מהציונות הדתית הם רק המראה של הציבור כולו, לא מפתיע שרבים מהם בחרו להתקיים במפלגות אחרות. גם הציבור כבר מזמן לא מצביע רק למפלגת הציונות הדתית, ובחר להיות אנטי מגזרי. כשאנחנו רק ימנים, אז הממשלה האחרונה היא דווקא הישג בשבילנו, אבל אם אנחנו גם דתיים אז מדובר בכישלון מהדהד. אם זו המציאות, אז אולי כדאי לשנות את שם המגזר מהציונות הדתית לציונות הימנית.