אין כל ספק שמפלגת הימין הדתי (לא יודע איך קוראים לה היום) נמצאת בשפל כמותו לא היתה מעולם. זה לא רק מספר המנדטים וההליכה לאופוזיציה אלא התחושה גם בקרב חבריה ומצביעיה שחשים גועל מההתנהלות בשנה וחצי האחרונה ומרגישים שככה אי אפשר להמשיך אם רוצים להתקיים. ההדחה, הזיגזגים, ההתבטאויות ההדדיות וחוסר האמון הכללי הביאו אותנו למקום מאוד נמוך שממנו אפשר רק לעלות.
אני מאלה הסוברים שהליכוד אינו הכתובת לציונות הדתית. מדובר במפלגת ימין רך ליברלית שמייצגת אנשים רבים במדינת ישראל אבל לא מובילה את ערכי הציונות הדתית עליהם חונכנו ואכמ"ל. אני גם לא חושב שנכון לנסות להשפיע שם מבפנים באמצעות התפקדות המונית ושינוי כוחני כפי שכבר ניסו לעשות ונכשלו.
אמנם בעבר חשבתי וכתבתי שפריימריז הוא אמצעי שמייצר שטחיות ואף שחיתות ועדיף למנות וועדת איתור מגוונת שתבנה רשימה מוצלחת, אבל אחרי הפארסה עם רפי פרץ אני לגמרי חוזר בי. חכמת ההמונים תסיע בשני דברים: תחושת שותפות ויצירת רשימה מייצגת, בלי חרמות ובלי כוחניות.
אז הנה המשימה לשנה הקרובה: מפקד ארצי שאליו יוכלו להתפקד כל מי שרואה עצמו חלק מתנועה כזו ולאחריה פריימריז פתוחים שיקבעו את הרכב הרשימה. מי שלא יהיה שם לא יוכל להקים תנועה נוספת שתנסה לקבל מקום כי אם לא הוא ירוץ לבד. פשוט לא - אם אתה לא שם אתה לא קיים.
למדנו שאסור להתייאש, בואו נרים את הראש מעל הביצה העכורה ונראה לאן אנחנו רוצים לחתור כדי לצאת ממנה.
הכותב הוא חבר מרכז הבית היהודי