יום זיכרון? מגחכות משפחות שכולות בעיניים דומעות. אולי נעשה יום "לא-זיכרון", כי אנחנו כל הזמן זוכרים, בלי הפסקה. זיכרון אחד? אולי יום זיכרונות, הם מציעים בלב בוכה. אנחנו חיים אותם, הם חיים בנו. אין זיכרון אחד, יש אלפי זיכרונות, רגעים, מבטים. אנחנו זוכרים הכל, כל הזמן. אבל אנחנו צריכים את יום הזיכרון הזה כדי שתזכרו איתנו, כדי שנוכל להישען רגע על הזיכרונות האלה, כדי שנוכל לומר אותם בקול, כדי שתוכלו לשמוע אותם. כדי להעביר אליכם זיכרון אחד, פיסה אחת, משא אחד קטן שיעבור לרגע מהכתפיים שלנו אל הכתפיים שלכם, ותישאו אותו איתנו.
דגן שלנו נפל בעופרת יצוקה. דגן, בן הדוד הצחקן והשובב שהפך ונהיה לאיש של עוז וענווה, של חיבור עמוק לכליות שדיברו תורה ומוסר. דגן שהיה מחובר לכל חייל שלו באופן פרטי, ולעם ישראל באופן כללי, בלי לוותר על אף אחד מהחלקים האלה וחי את שניהם באופן מלא. מאות ואלפי סיפורים סופרו עליו, הזום לזכרו על מאות מקומותיו התמלא עד אפס מקום כמעט ברגע שנפתח. דגן, אגדגן, נגע בכל מי שפגש, מכל מגזר, מכל מקום, כי מפגש עם נקודת אמת הוא מפגש מטלטל, ונקודת האמת של דגן הייתה אש בוערת ומדבקת.
כבר 11 שנים שביום הזיכרון כולנו מגיעים להר הרצל, להתחבק חזק חזק הדוק הדוק עם כל משפחות וחברי דרי ההר. המחנק האנושי עוצר נשימה – בכל מובן שהוא. נעליים צבאיות דורכות על נעלי עקב דורכות על סנדלי שורש, סנדלים דורכות על נעלי אלגנט דורכות על נעלי ספורט בבליל אחד של איברים שאי אפשר להפריד זה מזה. האוויר צר והמחנק רחב בהר הרצל ביום הזיכרון, אבל המחנק של לא להגיע אל ההר השנה – כבד יותר.
כי הזיכרונות האלה והדיבוק הזה, והלמה הגדול הזה שבתוכו שוכן ההר, הם מה שנותנים לנו לשמוח באותו יום עם רדת ערב. כי המצבות הזהות שעל ההר הזה וכל המצבות המרכיבות את היום הזה, הן צלקות בבשר שהוא מדינת ישראל, וכשהיא מפשילה שרוולים, ערב לפני יום הולדתה, ורואים את כל החתכים האלה עליה, את כל סימני הדרך, יודעים כמה כואב היה לה לקום ולהתנער מעפר, ולקום ולהיות.
הזיכרון שלנו השנה יהיה אותו זיכרון, אבל הוא יכאב לנו אחרת. אנחנו נלמד אותו, ונקשיב לו, ונבכה אותו אחרת. אנחנו נישא עם המשפחות השכולות את משא זיכרונותיהן מהספה בזום ולא בסלון מארח, אנחנו נעשה אזכרה משפחתית מול המסך של כל אחת ואחד מאיתנו, ונעמוד יחד בראש מורכן בצפירת מרפסות. אנחנו נניח אבן זיכרון על השולחן בחוץ, ונזמזם לעצמנו את שירת התקווה במנגינה של שיר המעלות. ועם רדת ערב – נמשיך לזכור עם המשפחות, ונניף דגל בתוך תוכנו, וננגב את הדמעות, ונשמח ונשיר מרחוק – אבל קצת אחרת.