אנו נכנסים לעולם חדש קשה ואפל, בצל הקורונה. איננו יודעים כמה זמן ייארך, אינינו יודעים כמה קרבנות הוא יגבה חלילה, איננו יודעים מה יהיה מחירו הכלכלי. אבל אנו נסתגל, אנו נתגבר, ואכן עברנו צרות גדולות יותר והתגברנו.
אבל גם באפלה הזאת, נותרו נקודות אור, ויש אפילו נקודות אור שהתעצמו, ואחת מהן היא: הבית. אדם מוכרח לשהות זמן רב בביתו, ויש בזה מעלה.
ודאי, עתה עת תחיית האומה, עת התחייה הלאומית. אנו עסוקים בבניין הארץ, בקיבוץ גלויות, במדינה ובצבא. אנו עסוקים בביטחון, בכלכלה, בפוליטיקה – כמובן נמשיך גם בצל קורונה, גם אם זה בפחות עוצמה. אך בל נשכח, שאחד מיסודות כל אלה הוא הבית. הבית היהודי הוא מאבני היסוד של הלאומיות.
אם יש לאדם כסף לקנות נר שבת או נר חנוכה, אומרים חז"ל שיקנה נר שבת: הורית לדעת שהבית קודם ללאומיות.
לפעמים, שלא בצדק נזנח הבית, נשכח הבית, נעלם ערכו העליון של הבית.
אכן לפי המהר"ל בספרו דרך חיים, בפירושו על פרקי אבות א ד-ה, ערכו של הבית מתחלק לשלושה חלקים: חומרי, רגשי ושכלי.
א. חומרי. הוא מחסה בפני הקור, הגשם השמש, חיות רעות, ובימינו – בפני הנגיף.
ב. רגשי. בבית מקבלים את האדם כמו שהוא. בחוץ, בעבודה, בחברה, הוא לעתים רבות סופג ביקורות, עלבונות, תחרויות. הוא חייב להילחם כדי לשרוד. בבית הוא אהוב, הוא נמצא בחוף מבטחים. כמובן, גם שם יש מקום לביקורת, אבל זה מתוך אהבה ואחווה ושלום ורעות.
ג. שכלי. בבית מדברים, מתווכחים, דנים בנושאים שונים, מעצבים השקפת עולם. כמובן, כולנו מאמינים בני מאמינים, תלמידי אברהם אבינו ומשה רבינו, ובכל זאת יש בינינו גוונים. פעמים רבות, אותו גוון ייחודי נבנה מתוך השיחה החופשית, הנעימה, העמוקה, בבית.
חזרנו לבית. שם, נתמלא אור, בימי החושך. יחי הבית.