אנחנו בעיצומם של ימי קורונה, ימים של אי ודאות אחת גדולה: תורים אדירים בסופרים מהאימה שמא יתרוקנו, סגירת מסגרות החינוך, הקפאה של עבודה ויציאה המונית לחופשה ללא תשלום של עשרות או מאות אלפי עובדים, משק בעצירה, נפילות בבורסה, חשש גדול מקריסת מערכות כללית, חרדות של ילדים והורים.
כולם מדברים על הגרף המאיים שצריך להשטיח, מסבירים על עלייה אקספוננציאלית של מספרי החולים, מצביעים על החשש מההכפלה של המספרים בטור הנדסי, וחוסר היכולת שלנו להתמודד מול הפחד המשתק הזה.
אז אנחנו עושים מה שאנחנו יודעים – ממלאים את הפייסבוק בבדיחות קורונה, ממלאים מאגרי מזון למרות שעוד שניה פסח ונרצה להיפטר מהם באותה המידה שרצינו למלא אותם, משתדלים להתרכז במלאכות שאנחנו יודעים לעשות, ועוקבים אחרי מסלולי חיים של אנשים בעקבות מסלולי הקורונה שמפרסם משרד הבריאות.
הדיון האקספוננציאלי מבהיל. אנחנו רואים את המספרים, ועושים כל מה שאפשר כדי להבין מה יהיה כאן מחר ומה צריך לעשות היום כדי להימנע מטרגדיות במספרים גדולים. הבעיה הגדולה היא – שאין לנו שום יכולת לנבא את העתיד. אנחנו יודעים להסתכל מה קרה במקומות אחרים ולנקוט בכל אמצעי הזהירות, אבל אף אחד לא מספר לנו מה יהיה כאן עוד חודשיים, שלושה, מה יקרה למשק ומתי ימצאו חיסון סוף סוף. החרדה ממלאת את ליבנו.
אבל יש אפשרות נוספת להתמודד עם המצב: לזכור מי אנחנו ביחס לעולם, לעשות כל מה שאפשר מול זה, ואז, אחרי שעשינו הכל - להישען אחורה.
לפני שאנחנו מתחתנות אנחנו יוצאות עם המיועד, לפני לידה ראשונה אנחנו עושות קורס הכנה ללידה, לפני העבודה אנחנו לומדים לתואר כמה שנים, לפני שאנחנו רוכשים דירה אנחנו בודקים את התב"ע ומי השכנים. אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי להתכונן לשלב הבא, זה חשוב ואסור לדלג על השלב הזה – אבל באמת של החיים? אין לנו מושג מה יהיה:
אנחנו לא יודעות אם נישאר נשואות עד 120, אין לנו יכולת לדמיין עד כמה תכאב הלידה, יש סבירות נמוכה שיש קשר בין מה שלמדנו באוניברסיטה לבין מה שנעשה בעבודה בפועל, סבירות גבוהה שכמה שנים אחרי שבדקנו את התב"ע לדירה המיועדת היא תשתנה, או שאנחנו נשתנה.
האמת צריכה להיאמר: אנחנו צריכים לעשות עכשיו כל מה שאנחנו יכולים, להתכונן כמה שאפשר, לשמור על עצמנו ולהקשיב היטב לכל הוראות האזהרה שנשמעות בימים אלה. הן מבוססות ומובלות על ידי אנשי מקצוע. מקבלי ההחלטות הם אנשים טובים, מקצועיים וראויים שרואים את טובת כולנו לעיניהם.
ואחרי שעשינו את כל מה שניתן, והקשבנו לכל ההוראות, והקפדנו על מרחק, והגיינה ובלי מפגשים – התפקיד שלנו עכשיו הוא לנשום עמוק ולהישען אחורה.
החרדה לא תהפוך את התקופה הזו לקלה יותר, והזמן הכפוי בבית לא ייעשה קל יותר אם נסתובב בו עצבניים, אבלים וחפויי ראש. אף אחד לא יודע מה יהיה ומתי כל זה ייגמר. החיים ינצחו בסוף את נבואות החורבן, והשאלה היא רק איך אנחנו נעבור את התקופה הזו בצורה טובה יותר, שמחה יותר, רגועה יותר – אף על פי ולמרות הכל.
כי לא רק אסונות גדלים באופן אקספוננציאלי. ניסים קורים באותו האופן ממש.