כבר למעלה משני דורות שהרשימה שמייצגת את הציבור הערבי בישראל לא שותפה למשחק הפוליטי ומשאירה רבע מהאוכלוסייה ללא ייצוג סביב שולחן הממשלה. זה קורה כי המפלגות היהודיות הסתייגו והתרחקו מהן, אבל גם בגלל משבר הזהות הקשה של האוכלוסייה הערבית בישראל.
לפני שעות ספורות, בני גנץ קיבל את המנדט להרכיב את הממשלה בזכות 15 הממליצים של הרשימה המשותפת. כחול לבן עוזרים למרכז את חברי הרשימה הערבית המשותפת, כאשר לראשונה גם הפלג הקיצוני ביותר המליץ על רמטכ"ל לשעבר כמועמדם לראשות הממשלה. בוודאי שהאמירות של חברי הרשימה הן חולניות ובלתי מקובלות, אך בהדרגה ניתן לראות איך גם להם חשובים יותר הנושאים האזרחיים של ערביי ישראל.
חברי הכנסת הערבים עוברים תהליך של ישראליזציה, גם אם הדבר כרוך בהרבה חבלי לידה כואבים. איך ממרכזים? חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן צייצה בטוויטר תמונה בה הרשות הפלסטינית מחטאת את מחסום אייל, מהצד הפלסטיני, בחומר כימי, אך האשימה את צה"ל. ראשי כחול לבן דרשו ממנה להוריד את התמונה ולהתנצל, וכך היה! האם לא עדיף להוכיח שאנחנו צודקים ולגייס אותם לטובתנו, מאשר המשיך להילחם על צדקת הדרך בלי ניצחונות משמעותיים?
צריך להודות, האופציה העדיפה על כחול לבן הייתה ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת, ולא אחדות. הם שואפים להוריד את נתניהו מהשלטון כי הם באמת ובתמים מאמינים שהוא גורם נזק כבד למדינה, אבל מכיוון שחברי הכנסת יועז הנדל, צבי האוזר ואורלי לוי אבקסיס לא יתמכו אין להם ברירה, אלא ללכת לאחדות.
ובכל זאת גם מפלגתו של גנץ לא הייתה באמת מכניסה את חברי המשותפת לממשלה, למה? כי גם לחברי הכנסת הערבים יהיה עדיין קשה לשיר את התקווה באירועים ממלכתיים, כמו שמקובל ומצופה משרים. אז מה כן? שותפות. במשא ומתן לאחדות מול הליכוד, כחול לבן דרשו שר ערבי, אולם בשיחות שלי עם בכירים במפלגה, הם לא באמת חושבים שזה יקרה, אך הם מצפים שחבר כנסת ערבי יקבל לידיו את הוועדה לניהול משבר הקורונה או משהו דומה. לדעתי זה ניסיון יפה לשתף אותם במארג האזרחי במדינת ישראל.
מהרגע שהבינו בשמאל שיש להם רוב בכנסת, הם פועלים כדי לשלוט בה ביד רמה. השלב הראשון הוא להוריד את יו"ר הכנסת אדלשטיין מכיסאו. אדלשטיין זכה לאמון הכנסת לפני שלוש כנסות, ועל כן זה יותר ממקובל. השלב השני יהיה להחזיר לפעילות את הועדות השונות לפקד ולנהל אותם. כחול לבן הבינו שהם לא הולכים לנצח בקרב על ראשות הממשלה, אז הם החליטו לנהל מערכה על הכנסת, שם הם זוכים לתמיכה, גם אם היא צרה.