יום נפילתו של יאיר הוא יום זה. יאיר - אברהם שטרן, מפקד הלח"י; "לוחמי חירות ישראל" - המנהיג אשר לוחמיו כינוהו מחולל החירות. הוא שהרים את אש המרד בבריטים, אשר נלחם בתפיסה שרווחה שצריך כוח שיגן בפני הערבים אך העצמאות תבוא באמצעות ההשתדלות הפוליטית לבדה. "במקומינו יבואו אלפי אחרים" טען הוא בלהט כאשר אמרה לו הקשרית שלו חסיה שפירא, כי יש הרגשה שלאחר נפילתו יתמוסס המרד. במענו אמר לה בתקיפות, כי הרעיון הוא המוביל את המחנה ולא האדם.
יאיר הוא שמסר נפשו למען עמו כאשר זה האחרון שונאו ומוקיעו ואף לאחר שנפל, בכה' בשבט ה'תש"ב, צהל כי השודד חוסל; זה שהורה להחרים כסף מן הבריטים הרודים בעמו. לקול צהלות שמחה אלו, אמר אז רבו של אחד מאזורי תל אביב, מי שלימים יהיה רב העיר ואב"ד שלה, הרב יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל, כי יאיר היה יהודי צדיק, גיבור ישראל אשר מסר את נפשו למען עמו וארצו. לימים חזרו בהם רבים משונאיו עד אשר אפילו יריבו הגדול, דוד בן גוריון, כתב לגאולה כהן כי ברור לו שיאיר "היה מהאישים היקרים והדגולים ביותר שקמו בתקופת המנדט הבריטי" ופירט עוד עד כמה העריכו על אף ששלל את דרכו המדינית ללא סייג.
אחד הנושאים שפחות נכתב עליהם בצורה מסודרת הינו הקשר של יאיר אל הדת. בהתאם לכך על פי כתבים שונים, היו שטענו כי יאיר היה אתאיסט. כעובדי ה' שמאמינים שבכל אחד בוערת הנשמה היהודית כמובן שאיננו מקבלים טענות מעין אלו, אך גם ללא טענה זו, מתוך עיון בכתביו ובעדויות מקורביו יוצא אחרת. רצוני לכתוב מעט על כך מתוך רצון לשמר את זכרו ולחזק אותנו, את כל אחד ואחד בעבודת ה' שבו, כלמידה ממנו כאחד שמסר נפשו למען עמו למרות כל הקושי והסבל הרב שנפל בחלקו בשל כך, ואולי קצת לחבר אותו לעולמנו, עולם של התמודדות בתהליך הגאולה מתוך אמונה וביטחון בה'.
זה היה במהלך ישיבת הנהגת לח"י, בשנת ת"ש. אל החדר נכנס אחד מלוחמיו ומסר כי אהובו בנפש של יאיר ובשנה האחרונה יריבו הגדול, דוד רזיאל מפקד האצ"ל, נפל בעיראק. יאיר בכאבו הגדול קם, נעמד בקצה החדר ואמר קדיש לעילוי נשמתו של גיבור ישראל זה.
לפני נישואיו עם רוני בורשטיין (זמיר) התנה עימה כי ביתם ינהג על פי מסורת הדת היהודית. בשנותיו האחרונות סיפרה טובה סבוראי אשר בביתה הסתתר כי התקרב יותר ויותר אל הדת. הוא היה שומר שבת וביום הכיפורים אף העז ללכת לבית הכנסת על אף היותו המבוקש מספר אחד בארץ. משה, בעלה, הוסיף כי יאיר היה מתפלל שמונה עשרה כל יום ויום. אמנם, הוא לא הניח תפילין.
בתוך הפחד והחשש מחמת המצוד שהתנהל בעקבותיו, אמר לרעייתו אשר פגשה פעמים מעטות בלבד בימים אלו, בפגישתו האחרונה עימה, לאחר דחייתו את הצעות ההגנה והאצ"ל להסתירו בתמורה להפסקת המלחמה בבריטים, שמקווה שהכל יעבור בשלום, מתוך תפילה ש"אלוקים יתן והכל יחלוף". במכתב אליה כתב בלשון דומה - "תפילתי לאלוקים שהכל יעבור בשלום", ובדומה לכך כתב גם לאמו במכתבו האחרון אליה.
מתוך המתיחות הרבה ומתוך מועקה גדולה של חיים מסוכנים אמרה לו פעם טובה בהתאם לציטוט שהביא מספרות זרה, כי מוטב היה לו הגויים היו מסכימים לקבל את היהודים אליהם ובכך הייתה נפתרת הבעיה היהודית. "הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי את יאיר מתרגז", סיפרה. "הוא אמר אליי: אני מתפלא עלייך, טובה. לעולם לא הייתי מוכן לוותר על יהדותי. כה גאה אני ביהדות, כה מעריך אני את עמנו כעם, שלעולם לא אהיה מוכן לוותר עליו ולהצטרף לגויים...".
במכתבו האחרון לרעייתו כתב כך:
"ילדתי, האמנם סבורה את שאיני יודע "כאב לב" מהו? איני מספר על כך לאיש, אולם יודע אני גם יודע "כאב לב" מהו. אכן לב מסלע ועצבי ברזל דרושים לאדם כדי לשאת את המרירות וההשפלה של חיי עוני ונדודים; חרדה מתמדת לכולם ולכול. אחריות לחיי האנשים, שעמי יחדיו זנחו הכל, כדי להטיל את עצמם למערבולת של חיים מטורפים ונהדרים, חיים של מלחמה למען עתיד טוב יותר, למען אושרם גם של אלה המוכנים היום להסגיר אותנו לידי התליינים. מה רב הוא האושר כי אדם מאמין אני. תפילה מעומק הלב מזככת את הנשמה. מחזקת את הלב ומאירה את העולם".
וב"אני מאמין" הספרותי שלו כתב, בין השאר, כך:
"חוויתי היא אמונה שלמה שמלכות ישראל תבנה. ה' צבאות-אלוקי ישראל הוא שיבנה אותה".
שנזכה ללמוד ולחיות את דרכו ומסירותו למעננו, למען ארצו תוך אמונה ודביקות בה', ושנזכה להגיע במהרה לעיקר האחרון אותו כתב בעיקרי התחייה של הלח"י, בחלק שמפרט את "תפקידי התנועה בתור האדנות והגאולה": "הבית - בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה".