אנחנו כבר יודעים מזמן: מועמד ערבי לכנסת לא ייפסל גם אם ינופף במקלע מול המצלמה ויצעק "אטבח אל יהוד". למעשה, כבר היו ח"כים ערבים שעשו דברים גרועים מזה. מערכת המשפט תעודד פסילת ח"כים מהימין הקיצוני, אך לא תאשר שום פסילה של ח"כ ערבי קיצוני פי שבע. למה? כי היא רואה את תפקידה כהגנה על מיעוטים מדוכאים, ורואה את הערבים כמיעוט מדוכא כזה. אחמד טיבי נוהג לומר שמדינת ישראל היא אכן יהודית ודמוקרטית: יהודית לערבים ודמוקרטית ליהודים.
אני חושב שבמובן מסוים המצב הפוך: המדינה היא יהודית ליהודים ודמוקרטית לערבים. כלפי הערבים מגלה מערכת המשפט סובלנות קיצונית, כמעין פיצוי על העובדה שסמלי המדינה אינם סמליהם, ושלמדינה יש זיקה לאומית מהותית שאינה לאומיותם: נציגיהם לכנסת לעולם לא ייפסלו, חוקי התכנון והבנייה לא ייאכפו אצלם, וכמוהם אפילו החוקים נגד פוליגמיה. הרי לא מזמן היה ח"כ ערבי שישב בכנסת בעודו נשוי לשתי נשים. נסו לדמיין מה היו עושים לח"כ חרדי שהיה במצב דומה. אבל לערבים מותר.
כל זה קשור בדימוי העצמי של מערכת המשפט, כמי שתפקידה לקדם "צדק חברתי". זה הרי הלוז של האקטיביזם השיפוטי, והוא קשור בתפישה המרקסיסטית הנושנה של החברה, כאילו תמיד יש בה מלחמת מעמדות בין חזקים ו"מוחלשים", מדכאים ומדוכאים. מהמשפטנים האקטיביסטים, בדרגות שונות של בכירות ושל אקטיביזם, מצופה לתפוס צד, וברור באיזה צד מדובר.
בניגוד לכל זה עומד הצו היהודי העתיק: "ודל לא תהדר בריבו". כל התפישה של החברה כמושתתת על כוח ודיכוי היא תפישה משובשת, ובכל אופן - לא זה תפקידה של מערכת המשפט. היא צריכה לקבוע כללי משחק שקופים, שיהיו תקפים לכולם באותה מידה. אפשר לחיות במדינה שבה לא פוסלים אף מועמד לכנסת, ואפשר לחיות במדינה שבה פוסלים את שני הקצוות. מה שאי אפשר לסבול הוא מערכת משפטית שפוסלת בעקביות רק צד אחד. למערכת המשפט שמור מקום מיוחד במדינה דמוקרטית, אבל זה רק בתנאי שהיא פועלת כמערכת משפט, ולא כמפלגה אידיאולוגית.