א. מאז שניתנה לי הזכות להצביע לכנסת, אני מצביע לתנועה הדתית-לאומית על גלגוליה השונים - מהמפד"ל עד לבית היהודי. תמכתי בפומבי במפלגה ואף הצטרפתי למודעות תמיכה מתוך אמונה ברורה שזוהי הדרך הנכונה לקדם את מדינת ישראל ברוח התורה והגאולה.
ב. למען הגילוי הנאות, אני ידיד ותיק של הרב רפי פרץ, ולאחר שנמסר לו המנדט להוביל את הבית היהודי חיבקתי אותו והודיתי לו על היענותו להירתם למבצע ההצלה של התנועה.
ג. על אף זאת, אני קורא בתוקף לערוך פריימריז להנהגה הפוליטית של הציונות הדתית. לא פחות מזה.
הייצוג הפוליטי של הציונות הפוליטי הולך ומתפורר, והציבור מאבד את האמון בנציגיו. יש לכך סיבות רבות. אבל לעת הזאת, אין טעם לעסוק בהן; זה לא יקדם אותנו לשום מקום. העובדה המוצקה היא שהציבור מאבד אמון בנציגיו, וכל המתכחש לכך טומן את ראשו בחול. הבריתות הפוליטיות השונות אינן מחפות על העדר מנהיגות מוסכמת ומוערכת על הציבור. השלכות תהליך זה חמורות מאוד ופוגעות לא רק במישור הפוליטי אלא גם בתחומים נוספים, רוחניים ולאומיים.
ישנה רק דרך אחת לתקן את המצב ולהחזיר את אמון הציבור בנציגיו, והיא: אחדות המחנה ופריימריז להנהגה הפוליטית של הציונות הדתית. "אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכין בצבור". הדרכה זו של חז"ל היא צו השעה. זוהי דרישה מוסרית וישרה.
ד. אני קורא כתבות המדברות על הדחה ועל אינטרסים. לא ולא. האינטרס היחיד המנחה את הקריאה לאחדות ולפריימריז הוא האינטרס המוסרי - הרצון לראות את כל המחנה מאוחד באיחוד אמיתי וזכות הציבור לבחור את נציגיו.
נציגי הציבור יונקים את כוחם מהציבור, ולא מכל גורם אחר, וחובתם להאזין לרחשי הלב של הציבור, ולא - הם מאבדים את הלגיטימיות שלהם.
ייבחר בפריימריז מי שייבחר, כולנו נלך אחריו.
מנהיגי הציבור נקראים להביט סביבם, ולא לאטום את אוזניהם. עליהם להתעשת, לאחד את המחנה איחוד אמיתי ושלם ולערוך בהקדם פריימריז להנהגה. וכל הזריז הרי זה משובח.