כל החנוכריסמס הזה? קל לנו להתעצבן על עיריית תל-אביב והאוניברסיטה העברית, לשתף פוסטים נוקבים של רבנים, ולא לשים לב שיש כאן משהו עמוק, משהו מהותי לחנוכה שלנו.
כי חנוכה הוא חג חילוני. כלומר, המצוות שבו הן מצוות דתיות כמובן: הלל, על הניסים, הדלקת נרות. אבל כחג, הוא חג חילוני. כל המסיבות והפסטיבלים וההצגות – חילוני לגמרי.
נדייק שנייה את האמירה הזו, כי היא יכולה להיות קצת מבלבלת. יש עוד חגים עם מסיבות ופסטיבלים שלא בדיוק אומרים בהם דברי תורה. אבל בכל החגים המסיבות הללו הן מצווה דתית, ובחנוכה הן סתם מסיבות. וזה גם לא קשור לכך שאנחנו חיים בחברה חילונית. השולחן ערוך כתב את זה כבר לפני חמש מאות שנה: "ריבוי הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ושמחה". "סעודות רשות" זה אומר: אתם סתם אוכלים. מנקודת מבט דתית, חנוכה הוא בכלל לא חג. הוא פשוט זמן שמדליקים בו נרות ומודים על הנס ואחר כך חוזרים לעבוד וללמוד תורה.
וכל המפגשים המשפחתיים והמסיבות עם החברים לעבודה? זה סתם. "סעודות הרשות". ואם זה סתם, אז אין הבדל גדול בין הסתם שלנו לסתם שלהם. ולמה לא לאחד את מסיבת החנוכה עם חגיגת הכריסמס שאומרת (עבור רוב החוגגים כיום) בדיוק אותו דבר?
לא היינו מעלים על דעתנו לאחד את חג הפסח והפסחא, גם אם הם נופלים בערך באותו זמן, כי אלו חגים שיש להם תוכן. כי 94% מהיהודים בישראל קוראים את ההגדה בליל הסדר. וזה לא עובד יחד עם חג הפסחא. כמו שיום כיפור לא יכול להתחבר עם צום הרמאדאן. אבל בחנוכה יש יותר אנשים שאוכלים סופגניות מאשר כאלו שמדליקים נרות בקביעות (שמונים אחוזים של אוכלי סופגניות. שזה מספר מטורף אם מורידים מכלל האוכלוסייה את הרגישים לגלוטן ואת שומרי המשקל). וכיוון שהסופגניות אינן קדושות יותר מן הצלי של חג המולד (גם אם הן לרוב קצת יותר כשרות), אין שום סיבה שלא לאחל, כפי שעשתה השופטת חיות, לנוצרים וליהודים גם יחד חגי חורף שמחים.
וכאן נכנסת לתמונה אחת הפסיקות ההלכתיות הכי תמוהות של ר' משה איסרליש, הרמ"א: "נוהגין לומר זמירות ותשבחות בסעודות שמרבים בהם, ואז הוי סעודת מצוה". הסעודות עצמן, מסכים הרמ"א, הן סעודות רשות. אבל יש לכם אפשרות להפוך אותן לסעודות מצווה – אם תיצקו בהן תוכן רוחני, "זמירות ותשבחות".
יש אפשרות לקחת את הסעודות הללו, שהן לגמרי חול, ולהפוך אותן לקודש. מנקודת מבט הלכתית-משפטית זה רעיון מאד מוזר: ואם נאמר זמירות ותשבחות סתם כך בארוחת הערב של ט"ז חשוון, גם היא תהפוך לסעודת מצווה? אבל בחנוכה זה אפשרי, אולי זה אפילו כל העניין. וזה ממש ממש בידיים שלנו: להכניס רגעים של קדושה, של משמעות, בכינוסים החברתיים והמשפחתיים, ולראות שמשהו באוויר משתנה.
כי זה הרי הסיפור של חנוכה. סיפור של ניצחון צבאי, של הקמה מחדש של מלכות ישראל, אשר לכל ארכו השקיעו מתתיהו ובניו מאמצים אדירים כדי להפוך אותו לניצחון רוחני. התיאורים בספר מקבים על יישום דיני המלחמה של התורה, הנאומים של יהודה לפני ואחרי הקרבות, זה משהו שאתם חייבים לעצמכם בחג הזה.
וכל המאמץ הזה נבע מכך שחנוכה הוא חג החיים האמיתיים. אנחנו כבר לא ביציאת מצרים, כשמישהו אחר עושה לנו את כל העבודה; בחומר וברוח. חנוכה הוא חג של בני אדם שפועלים בתוך העולם הזה, שנלחמים מלחמות אמיתיות ומנהלים פוליטיקה אמיתית. והם יודעים שעמוק בפנים יש שם קדושה, ואם נתאמץ מאד נוכל לתת לה מקום ולהנכיח אותה. אבל אם לא, מהר מאד החנוכה יהפוך לחנוכריסמס, בדיוק כמו שקרה בזמן הזה ובימים ההם, לפני אלפיים שנה.