בצלאל סמוטריץ' טען לא מזמן כי נתניהו בוגד מסורתית בציונות הדתית ומשאיר את נציגיה אחרונים בתור, עת הוא מקיים משאים ומתנים לאחר בחירות. אמירה זו של סמוטריץ' הגיעה ערב פיזור הכנסת, ותפסה כותרות
אבל למה זה בעצם מפתיע מישהו? כלומר, ידוע מזמן שמפלגות הציונות הדתית לא לגמרי נמצאות בראש מעיניו של ראש הממשלה. לכן, ציבור הציונות הדתית צריך לעשות חשבון נפש ולשאול עצמו מדוע זה היחס שהוא מקבל. אם נעשה לרגע הקבלה, ילד שאינו מקובל בכיתתו, עוד בטרם הוא מחפש אשמים, צריך לתהות לעצמו האם משהו בהתנהגותו הוא זה שגורם לחברים לכיתתו למדר אותו.
אין ספור פעמים שנפתלי בנט, איילת שקד, מוטי יוגב ואחרים יצאו באיומים שבמידה ולא יקשיבו להם, הם יפרקו את הקואליציה. כמה פעמים, חרף העובדה שלבסוף הקואליציה לא ישרה קו, האיום יוצא לפועל? אפס. דומה כי הקו אותו הרגילו הפוליטיקאים את חבריהם לכנסת וגם את הציבור בבית, הוא שבסוף, בזמן אמת, הם יוותר על עמדתם וימצמצו ראשונים.
המקרים רבים, אבל בכל זאת על קצה המזלג: שחרור המחבלים שלבסוף קיבל את אישור הקואליציה גם אם בנט ושקד התנגדו לפרוטוקול; הסרת המגנומטרים מהר הבית; האולטימטום שאותו הציב בנט לראש הממשלה נתניהו בכדי לקבל את תיק הביטחון לידיו הוא המקרה הזכור ביותר. ראש הממשלה גיחך, לרגע לא שקל למנות את בנט, ואילץ אותו לרדת מהעץ במסיבת עיתונאים מביכה.
כמובן, שכאשר מפלגה נמצאת בקואליציה, יש לה יותר סיבות להישאר מאשר לצאת. בסוף, ההימצאות בקואליציה מאפשרת לחוקק חוקים ולהעביר רפורמות בעלי משקל כבד לציבור הבוחרים שלהם, אך כל זה לא אומר שצריך להישאר בעמדה הזו בכל מחיר. יחד עם זאת, כל מפלגה צריכה להיות עם קו ברור, שעבירה עליו פירושה יציאה מהקואליציה. למפלגות הסרוגות יש לכאורה קו כזה, אך מסתבר שהן לא תמיד נאמנות לו.