ש: לרגל המגעים הקואליציוניים, יש עסקנים פוליטיים לאומיים-דתיים שמעלים הצעה לפשרות בעניין הסטטוס קוו, בטיעון של תפסת מרובה לא תפסת, ולכן יש לוותר על הרבה כדי להציל קצת.
ת: יש על זה בדיחה עצובה. נפגשו יחד האפיפיור, הקאדי הראשי של האיסאלם, והרב הראשי לעולם כדי לטכס עצה איך להסדיר שלום בין הדתות, והגיעו למסקנה שלשם כך יש צורך בוויתורים כואבים. האפיפיור, בהבינו שאותו האיש הינו כקוץ בעיניים לשני האחרים, אזר אומץ: אני מוותר על ישו הנוצרי! הקאדי נפעם והצהיר: אני מוותר על מוחמד! שאלו את הרב הראשי על מה הוא מוותר. השיב: אין לי על מה לוותר, אצלנו הכל קדוש, ומעולם לא עוללנו שום רעה לאחרים. אך הם לחצו עליו: אתה חייב לוותר. כיון שראה שנלחץ אל הקיר, הוא אמר בלב כבד: אני מוותר על אמירת יקום פורקן בשבת (שם יש גם תפילה לישיבות שבבבל...). כאשר השמועה הגיעה לעולם היהודי, הוא התמלא כעס: כיצד הוא העז!
כידוע גם הרפורמים התחילו בזה וכך הדברים הלכו והתדרדרו בהדרגה.
ש: אבל לגופו של עניין, למה לא הגיוני להתפשר כדי להציל חלק?
ת: לא על כל דבר אפשר להתפשר. על מדינה יהודית אי אפשר להתפשר! זו מדינת היהודים ולא מדינת כל אזרחיה! לזה קווינו כל הדורות, על זה לחמנו בשיבת ציון. פעם נשאל החפץ חיים על פשרות בענייני דת. השיב: כידוע על פשרה יש להחתים את שני הצדדים, אם כן, תחתים את ריבונו של עולם. מדינה יהודית אינה ניתנת למסחר!
ש: אבל זה טיבם של עסקנים פוליטיים לעסוק במסחר?
ת: בעיה ידועה. כך כותב מרן הרב קוק: "אפסו גבורי חיל ענקיים, וירבו במקומם עסקנים נמוגים ודלי מעש, בוסים בטיט חוצות של רעיונות קטנים, שיש בהם מיני מסחרים חומריים ורוחניים" (אורות קיד). אבל חברי כנסת של המפלגה הדתית-לאומית לא אמורים להיות עסקנים, אלא מנהיגים אמיתיים, ההולכים קדימה בדרך האמת באש ובמים, וד' ילך לפניהם.