"כשהייתי ילד, היה לי חבר לכיתה.
ילד טוב לב ורגיש.
והוא כמו כולם היה ניזון מהיחס של החברים לכיתה.
אני לא זוכר כיצד הדברים התגלגלו. הוא הסתכסך עם אחד ממנהיגי הכיתה (גם ילד טוב) ומשם במהירות זה הגיע לחרם כיתתי, העלבות חוזרות ונישנות. ורדיפה אישית על ידי אותו "מנהיג כיתה".
הדברים הגיעו לידי כך - שתלמידים, חברים של אותו מנהיג עברו בכיתה ילד ילד (באופן אישי) והזהירו אותו מחברות עם החבר טוב הלב.
כילד אני זוכר את התחושת חוסר האונים של אותו החבר.
כששער אחרי שער נסגרים בפניו. והחמצן החברתי אוזל לו במהירות בלי שיש לו יכולת לשלוט או להגיב כלפי זה. חוסר אונים מוחלט.
פעם אחת בהפסקה הילדים שיחקו בכדור שלו, כשהם מקפידים לא למסור לו את הכדור בשום הזדמנות. אני זוכר אותו עומד במשחק ומתחנן לילדים שימסרו לו, שיתנו לו את הזכות החברתית להיות קיים. אחד הילדים בכיתה כנראה לא שם לב ובאמצע המשחק שלח אליו את הכדור ליד השער. הוא נתן בעיטה לכיוון השער והחטיא.
ההצקות לא איחרו לבוא - כלפיו וכלפי הילד שהעז למסור לו את הכדור.
זה לקח כמה רגעים. הילד הפגוע תפס קרש עץ שהיה מונח ליד, וברגע אחד הטיח אותו בכל הכח בראשו של מנהיג החרם. המכה היתה כ"כ חזקה שהוא לא הספיק לצעוק והתמוטט על האספלט במגרש. כשדם יורד לו מראשו. אמבולנס.. בלגן.
אין הצדקה לאלימות פיזית.
אלא שניתן וכדאי לאתר את המניעים שמובילים אליה.
החבר "טוב הלב" לא חזר יותר לבית הספר.
כמה שנים מאוחר יותר
הימים ימי אוסלו. אנשי השמאל עושים בחוק כבשלהם. שולחים שוטרים על סוסים כנגד נערים. קונים הסכם "שלום" עם מיצובישי לחבר כנסת מושחת, רודפים את אנשי הימין בתקשורת. נותנים למחבלים ורוצחים נשק חם. ממציאים לעצמם עובדות וכללי משחק חדשים שלא מאפשרים חופש ביטוי למי שלא שייך "למילייה הנכון". כולם "קורבנות השלום" של הטירוף קולוסאלי הזה. כל מי שלא שייך למחנה אוסלו, הוא אויב האנושות. הוא רוצח השלום. תינוקות נרצחים, חיילים נחטפים או מופקרים למוות איטי, דם ברחובות ואין חופש ביטוי. והפעם אני נער בגילאי העשרה מרגיש שכולנו "אנשי הימין" חשים את אותה תחושה של חוסר אונים מוחלט. הכתובת הייתה על הקיר. בנימין נתניהו אפילו ניסה לעצור אותה.
אבל אחד מעקרונות של חופש הביטוי שהוא משחרר תסכולים. אפילו את הזכות הזו לקחו לנו.
ב95 קם המטורף שלא הצליח להחזיק את החשבון וירה 3 כדורים בראש ממשלה שעמד בראש המערכה הזו והביא עלינו את אסון אוסלו. רצח זה רצח, אסון לחברה בישראל.
אין הצדקה לאלימות פיזית בתוך העם שלנו. יש דרכים אחרות להכרעות בחברה בישראל. אלא שלדידי בתוך אין ספור מניעים לרצח הזה, נמצא גם התסכול הגדול שנוצר מחוסר הוגנות מערכתית כלפי מי התנגד ל"מנהיג הכיתה". ולכן אשמים בה אנשים בשמאל הישראלי שנתנו יד לזלזול הזה, לא פחות מאנשי הימין שלא הצליחו לעצור ולמנוע את הטירוף.
ראיתי אמש את התחקיר שעשה עמית סגל. (מצורף בזה לשיפוטכם)
ושוב אותן תחושות. חבורת בריונים שמנסים לכפות על כולנו את מערכת הכללים שלהם.
מערכת משפטית שמנסה לרמות את העם. לשכתב עדויות ולהדיח ראש ממשלה מכהן שנבחר בבחירות דמוקרטיות. טבעו של תסכול, שלפעמים הוא מוצא ביטוי לא צפוי. טבעה של מערכת דורסנית שהיא מזמינה כלפיה תגובות נגד.
הכתובת על הקיר מתחילה לקבל שוב צורה. את הכתובת כותבים אנשי פרקליטות המדינה ומערכת האכיפה החובבנית (במקרה הטוב והלא סביר).
אמנם עדין לא באו מים עד נפש. בתקשורת יש אנשים כמו סגל וקלמן שמאפשרים לקולות הימין לקבל ביטוי. ותודה לאל יש גם את הרשת החברתית שמאפשרת לקול העם להישמע.
אבל עדין - יש לרבים תחושה שמישהו שם במערכת מאבד את הכיוון ומותח את החבל העדין כל כך, החבל שמחזיק את כולנו ביחד אחרי כל המחלוקות.
אין לי מושג האם נתניהו מושחת או לא. אני מאמין לגמרי שלא.
אבל אם הצייד הזה מריח לא טוב, ונראה לא טוב, ומרגיש לא טוב.
אזי מערכת המשפט בישראל צריכה להיזהר פי כמה וכמה על מנת שנוכל כולנו לשמור על המדינה המדהימה שהקמנו פה"