יש ילדים שמסתובבים בעולם בפרצוף חמוץ. "הוא קוּטֶר" , מתייחסים אליו המבוגרים בביטול. הילד הזועף מקבל לרוב משוב שלילי מסביבתו - "למה אתה אף פעם לא מרוצה? מה הבעיה שלך?". המבוגרים נוטים להתייחס בזלזול לתלונותיו, או שחושבים שהתעלמות תועיל לתקן את המצב.
מה גורם לילד להסתובב בעולם עם ענן גשם על הראש?
יש ילדים שמראש נולדו עם נטיה לאופי נרגן יותר. כמו בכל תכונה אנושית, אנשים נולדים על פני טווח - יש אנשים אופטימיים חסרי תקנה, אבל יש גם את הצד השני של הקשת , האנשים הפסימיים, הכבדים. ילד שנולד עם מזג יותר כבד, יצטרך ללמוד במהלך חייו לחפש באופן פעיל את החיובי והשמח , לחפש את השמש ולא רק את הענן. הילדים האלו לא "עושים את זה דווקא". זה לא כיף ולא נוח להם לראות את העולם במבט קודר. הם ילמדו, עם תיווך אוהב של המבוגרים, לראות תמונה מאוזנת יותר, אבל ביקורת עליהם וכעס עליהם בוודאי לא ישפרו את היכולת הזו. הם יצטרכו לאמן את שרירי לימוד הזכות וראיית הטוב, אבל זה יקרה רק אם ירגישו שהמבוגרים מכבדים אותם, ולא כאשר הם מותקפים ונשפטים על הקושי שלהם "להפסיק כבר את הפרצוף העגום".
סיבה נוספת לילד זועף יכולה להיות רגישות יתר, או חוסר וויסות תחושתי. ילדים כאלה חווים כל מפגש עם העולם באופן מאיים יותר. הרוח הנושבת מציקה להם. השמש מסנוורת אותם. האנשים שמסתכלים עליהם נכנסים להם לנשמה. אין טעם לנסות לתת להם נימוקים רציונליים למה הם "לא אמורים" להרגיש מותקפים. החושים שלהם משדרים להם שהם בסכנה, ולכן הילדים הללו כל הזמן דרוכים וחוששים ומתלוננים על דברים שבעיני המבוגרים הם תלונות סרק.
ילד עם רגישות יתר עלול לקבל מהסביבה את השדר שהוא סתם מתלונן , בניגוד למסר של הגוף שלו. לילד כזה יש עכשיו שרשרת בעיות - א. החושים שלו גורמים לו תחושות קשות , ב. המבוגרים סביבו חושבים שהוא נודניק וקוטר, ולכן ג. הוא לא יודע אם להאמין לעצמו או לא. ד. הוא לא מבין למה המבוגרים לא מאמינים לו. לא פלא אם ילד כזה הופך לילד זעוף.
סיבה שלישית אפשרית היא דינמיקה עם ההורים. ישנם ילדים ש"למדו" שלהיות לא מרוצה מפעיל את המבוגרים. קשה למבוגר לראות ילד עגום, והוא ינסה לשמח אותו. ישנם ילדים שמוצאים שזו "שיטה" למשוך יחס הורי. הבעיה היא, שהורים שמזהים שזו דרך להפעיל אותם, עוברים לטכניקת ההתעלמות, בעוד שהפתרון הנכון לעצירת הדינמיקה היא ליזום קשר חיובי. כאשר ילד מתחיל עם הפרצופים, אם ההורה מגיב בהתעלמות, הילד לא מקבל כלים של ההתנהלות הנכונה שתקרב אותו לקשר הרצוי. מוטב שההורה ייצור קשר עם הילד בחיוך , תוך קבלת הקושי של הילד, וידגים לו כיצד אפשר לקבל יחס בריא ונכון, לצד ההכרה ההורית בקושי של הילד.
"הרוח מציקה לך, אני מבינה. אשמח לשמוע מה רצית להגיד לי"; "התפילה משעממת אותך, אני שומעת. איזה פתרון יקל עלייך לחכות עוד חצי שעה לסוף התפילה?"
המבוגר מלמד את הילד בעקיפין לתרגם את הקיטור הלא לגיטימי לניסוח מקובל, תוך שמירת כבודו של הילד.
ילד שמקבל תיווך וכבוד, ירגיש בנוח להוריד את המגננות של הזעף והנרגנות ולהתקרב יותר למבוגר. נקודה חשובה באופן התיווך לילדה זעופה היא בשלב ראשון להסכים עם נקודת מבטה.
הילדה: "זה לא בסדר שלא יצאנו לטיול! המורה הבטיחה! לא בסדר לבטל!"
התגובה הרגילה של מבוגר היא - אבל תהיי הגיונית! יורד גשם! זו לא אשמת המורה! גשמי ברכה, אנחנו שמחים בהם! תגובות כאלו לרוב לא יעודדו אותה.
במקום זה, חשוב לנסות רגע לראות את המצב מנקודת מבטה:
"את ממש ציפית ליום טיול, ושינו לך. לקחו לך את הטיול שבנית עליו. זה באמת מצער."
רק אחרי שהילדה תקבל תיקוף [validation] לתחושה שלה, אפשר לנסות לעזור לה לראות את הנסיבות, את ההצדקות, את הצורך בשינוי ההבטחה. אבל שלב ראשון - לנסח את המצב דרך המשקפיים שלה כדי שתראה שהיא מובנת למבוגר. לא לתת לה תחושה שנלחמים בה ומנסים "לתקן" אותה או להדוף את המרמור.
תגובה ראשונה תהיה קבלת הרגש -"צודקת, זה מאכזב / מצער / מכביד/ מקשה." רק אחרי ההזדהות והאמפתיה, ייפתח חלון הזדמנויות להגיע לשכל שלה.
חשוב להדגיש שדיברנו על ילדים שנרגנים באופן מתמשך. אם הזעף מופיע בתור שינוי בהתנהגות - כלומר ילד שהיה נינוח הופך לזעוף - חשוב לחפש ולגשש שאין חלילה אירוע של פגיעה כלשהי שגרם למהפך ולשינוי.
לסיכום - ילד לא בוחר להיות זועף. לפעמים זו תוצאה של קושי פיזי (רעב, עייפות, מוצפות), לפעמים של אופי מולד, לפעמים של רגישות עודפת, ולפעמים של דינמיקה לא נכונה. הילד לא עושה לנו דווקא. הוא אינו זקוק לביקורת, הערות, עקיצות או נזיפות. הוא זקוק לתבונה שלנו, ליכולת לראות מעבר לפרצוף המדוכא את הנפש הצמאה לקשר, לתיווך שלנו, לאהבה שלנו ללא תנאי.
כי כשהלבבות מתחברים - הפתרונות מתבררים