יום הכיפורים. עצם הזכרת צמד המילים הללו, מעלה בי התרגשות שפורטת על נימי הלב. הוויה של קדושה ורוחניות, שקשה לתארה במילים. אברהם חלפי - בשירו המרגש ששובר שיא של השמעות בערוצי הרדיו בימים אלו של השנה – היטיב לדייק: "כְּבָר מִשְׁתַּגְּעוֹת בִּי קְצָת הַצִּפֳּרִים הַקְּטַנְטַנּוֹת שׁוֹרְקוֹת הָעֶצֶב שֶׁל יוֹם-הַכִּפּוּרִים".
רבים בארץ ובתפוצות, דתיים, מסורתיים רחוקים וקרובים, בבית הכנסת על הגדר שמול או במדרכה ליד מתרגשים, בשומעם את שליח הציבור בתפילת 'מוסף' של יום הכיפורים: "הנני העני ממעש, נרעש ונפחד... באתי לעמוד ולהתחנן לפניך על עמך ישראל אשר שלחוני... וכל הצרות והרעות הפך נא לנו לכל ישראל לששון ולשמחה, לחיים ולשלום, והאמת והשלום אהבו...".
לאורך כל הדורות, אפילו במקומות הנידחים ביותר ובמצבים קשים, בתקופות של גזירות, חורבן ושואה, נשמרה קדושת היום. ילדים חונכו כבר מינקות להיות חלק מ"כל נדרי", כדי שיספגו מאוירת הקדושה, מההתעלות של היום, ומאווירת בית-הכנסת.
במקומות בהם מתקיימת קהילה יהודית, יודעים שיום הכיפורים מגיע. ההתכנסות פנימה, השקט העוטף, וההתקבצות הגדלה במבואות וברחובות הנושקים לחצר בית הכנסת אליה מתכנסים גברים נשים וטף, לרגעים של קדושה והתרוממות הנפש. גם מאומות העולם עולה כבוד ליום הקדוש ליהודים, ונזהרים מלפגוע. גם היום בעולם ישנם ריכוזים, שמתוך כבוד לשכנים היהודים נסגרות החנויות לכבוד יום הכיפורים.
אז איך קרה שבדרך פספסנו? איך זה שרבים שחיים פה אינם מתכתבים עם המילים 'יום כיפור' 'יום הדין', 'נעילה' 'כל נדרי' וכול'. קולגות ושכנים שמחפשים בשבועות שלפני 'יום הדין הגדול והנורא' את הדיל הכי משתלם לחופשה מעבר לים; שיעמדו שעות בצ'ק אין בנתב"ג, שיערגו ל'בטן גב" ביוון, קפריסין, תאילנד, ולא חוו או אינם מכירים את מבנה התפילה.
כאלה שמשתאים או מחייכים במבט של רחמים על השעות הארוכות בבית הכנסת, בצום ותענית, ועל עצם התחנונים לבורא עולם, שיקבל את התפילות לשנה טובה ומבורכת... צעירים שמטיילים, אבל רק כאשר התרחקו מישראל, והגיעו לקצה העולם בנפאל, הודו או פרו- מגלים את נפלאות היהדות. מוצאים את השייכות. למה בישראל מרתון של סרטים מנצח את תפילה 'כל נדרי ו'נעילה'?
אני כלל לא מדברת על 'הצבעה המחאה' בבחירות האחרונות נגד 'כפיה דתית' . אני לא מתייחסת למי שחרטו על דגלם מלחמה נגד 'הדתה' מתוך אידיאולוגיה . אני מדברת על רבים, שהיהדות עבורם היא מושג כללי בדיוק כמו נצרות, איסלאם ובודהיזם.
אני מדברת על משתתפי חוג בו אני חברה, שבסיום אחד השיעורים כיבדה המדריכה אותנו בתפוח בדבש לקראת השנה החדשה. אחת החברות שאלה 'מה מברכים' על תפוח, אבל אף אחד לא ידע לענות לה או על משתתפי שיעור ספורט שממש התחננו למדריכה שתוסיף עוד שיעור גם בבוקר ראש השנה... והיא הוסיפה שניים שהתמלאו.
ערב יום הכיפורים, אני לא באה להפנות אצבע מאשימה לאף גורם. לא למשרד החינוך, לא לרבנות הראשית, לא הנהגה הרבנית וגם לא להורים, לסבים ולסבתות.
אני מבקשת להדהד קול. נכון שבשנים האחרונות יש יותר ארגונים שלוקחים אחריות ויוזמים אירועי סליחות, וערבי פיוטים, קהילות שרות, ופעילות מנגישה בחברה למתנסים ובמיזמים חברתיים. יש יותר שמבקשים לדעת או לפחות להכיר את אבני היסוד של היהדות והמסורת. יותר שומרים, משתתפים בשיעורים, סלבים שנוסעים לאומן וזמרים שמקדשים שם שמיים בהופעות הענק שלהם.
נדרשת תוכנית חירום לאומית. נדרשת שפה אחרת ופיגוג המתח המתודלק, שבין סוגיות דת ומדינה. הבירוקרטיה הדתית שהסתאבה חייבת להוריד הילוך. נדרש מועד ב' להכרה של היהדות ולא באמצעות מתווכים. תוכנית להיכרות שלנו עם עצמנו. עם זהותנו עם מורשתנו.
בדיוק כמו התוכניות הלאומיות להבאת בני נוער מהתפוצות לביקור ראשון בישראל, בוא נביא את בני הנוער שלנו לביקור ראשון בבית הכנסת, לא מתוך כפייה או 'הדתה' אלא מתוך בחירה חופשית. מתוך שיחה מתמשכת בואו נתחיל אותה. בואו נקרב אותם 'אל הרינה ואל התפילה'. אפשר וצריך לחשוב. יש כאן סטארט אפ יהודי מנצח.
ד"ר עליזה לביא יו"ר מרכז הרצל, מחברת הספרים תפילת נשים ומנהג נשים