ממש בסוף תקופת בחירות שדת ומדינה הוא נושא מרכזי בה, התקיים בשבוע שעבר דיון בבג"ץ בנושא נישואי נעם אורן ואשתו, שנישאו כדת משה וישראל מחוץ לרבנות. הם נישאו כך מתוך מודעות לבעיית העגונות ורצון לחתום על הסכם קדם נישואין ותנאי בקידושין שכוונתם למנוע עגינות. את הטקס ערך הרב ד"ר מיכאל אברהם, ובית הדין "ירושלים" בראשות הרב אברהם דב לוין זצ"ל אישר את תוקפו. לאחר החתונה, פנה הזוג לרבנות כדי להירשם כנשוי במדינה. אולם בית הדין הרבני קבע כי יש כאן "ספק קידושין", כהגדרתו: "הימנעות מהכרזה על בני הזוג כנשואים מחד גיסא, ומאידך גיסא – הטלת מגבלות על בני הזוג בדומה לזוג נשוי...."
את פסיקתו הסביר בית הדין בכך שעורך הטקס, תלמיד חכם מוכר ומוערך, לא היה מוסמך מטעם הרבנות לערכו, ועל כן אינו יכול להיחשב מי שיודע "טיב גיטין וקידושין" (קידושין ו ע"א). עוד הוא טען ששטר התנאי בקידושין שעליו חתם הזוג, שטר שקובע שיש מצבים מסוימים בהם הנישואים בטלים, מעיד על כך שהזוג כלל לא התכוון להתחתן. לקראת הדיון בבג"ץ, הוסיפה הפרקליטות טענה המקשרת בין האיסור לערוך חתונות מחוץ לרבנות לבין תקנת הגאונים לפיה אסור לקיים חופה וקידושין בלי מניין.
יש כאן סלט של טענות, חלקן שנויות במחלוקת וחלקן מופרכות. למשל, מי שטוען שמותר רק למי שיודע "טיב גיטין וקידושין" לערוך חופה עושה שימוש מוזר בדברי שורה ארוכה של פוסקים, ובתוכם מרן ה"בית יוסף" עצמו (שולחן ערוך, אבן העזר, סי' מט, סעיף ג', ועי' בנ"ועכ שם), שקובעים שמדובר בהוראה ולא בעריכת חופות, שדורשת סף הרבה יותר נמוך של מיומנות. ואכן כך נוהגים בהרבה קהילות עד ימינו. אגב, לפעמים אותם רבנים שמחתנים מחוץ לרבנות גם מחתנים ברבנות, וחופותיהם מוכרות, סימן שהם אכן יודעים בטיב גיטין וקידושין.
כמו כן, הרחבת תקנת הגאונים כדי לסווג כל חתונה מחוץ לרבנות כ"פרטית" היא הרחבה מופרזת, בלשון המעטה. עיקר התקנה היה למנוע חתונה סודית ולא פרטית. חתונות שבדרך כלל מפורסמות היטב ברשתות החברתיות, שנרשמות בארגונים מקצועיים, שכוללות הסכמים שנחתמים לפני עורכי דין ועדים, וכמובן, שנערכות בנוכחות של עשרה ויותר גברים יהודים, אינן סודיות.
בנוסף לזה, ברור שאין כאן "ספק", לא במציאות ולא בדין, אלא התחמקות מקביעת ההלכה. והסיבה ברורה. לו פסקו שיש כאן קידושין גמורים, בדיעבד הכשירו כל קידושין מחוץ לרבנות. לו פסקו שאין כאן קידושין בכלל, היו בעצם אומרים לכל מי שמתחתן מחוץ לרבנות, עם או בלי תנאי, שהם רווקים לכל דבר – פסיקה בעייתית מבחינה הלכתית, וגם, לכאורה, היתר לעשות זאת בלי הפרעה (שהרי אם אין נישואין, אין מה לרשום ברבנות). ברור אם כן שאין כאן "ספק" אמיתי אלא ניסיון להטיל קנס על מי שמתחתן כך.
הרבנות ובתי דינה טענו שלפי חוקי מדינת ישראל, אין להתערב בפסיקתם ההלכתית בשאלות מסוג זה. ואכן, כך קובע החוק, ובג"ץ כנראה מקבל טענה זו. אבל ניתנה סמכות לרבנות כדי לפסוק הלכה לעם היושב בארצו, לא כדי לבצר את כוחה. הסוגיה הזאת חושפת אבסורד גדול. מצד אחד, הרבנות רוצה להיות "עצמאית" בפסיקת ההלכה, בלי סמכות של בג"ץ לערער את פסיקותיה. אכן, ראוי שפסיקת ההלכה תהיה ע"י פוסקים בלי התערבות חיצונית. מצד שני, הרבנות רוצה לתפקד כזרוע של מדינת ישראל ולאכוף את החלטותיה בכוחה. דא עקא, אין ההלכה מתפתחת ע"י גוף רשמי שפוסק באופן חד-משמעי עבור כל העם. אלא, מי שיש לו טיעון מעלהו בפני תלמידי חכמים ומנסה לשכנע אותם לקבל את דעתו. כך נבנה היררכיה בלתי רשמית של רבנים.
בשונה מפוסקי הלכה בעבר, לרבנות יש כח מדיני, שנתנה לה הכנסת, ולכן היא איננה מרגישה צורך להצדיק את החלטותיה – כמו שעשו "רבנים מטעם הממשלה" באירופה, וכמו שעשה הרב גורן ז"ל, למורת רוחם של דייני בית הדין הרבני הגדול ורשימה ארוכה של גדולי פוסקי ישראל, בפרשת "האח והאחות".
טיעונים הלכתיים משכנעים נוצרים רק כשיש תחרות. פוסקי כל הדורות פעלו בזירה תחרותית. רב קהילה מן השורה – נגיד, בגליציה בשנת 1900 – יכול היה לפנות ל מהרש"ם, לר' יצחק שמלקס, או לר' אריה ליב הורוויץ (בעל "הרי בשמים"), שכולם השיבו לשאלות של רבנים ממאות עיירות וכפרים במחוז, במגוון מסחרר של סוגיות. אף אחד מהם לא היה רבה הראשי של גליציה (היה איזה רב "מטעם", ששמו נשכח). הרב המקומי יכול היה לבחור לשאול אף רב אחר – אם העז. העיקר הוא שהבחירה היתה בידו, ולא היתה שום סמכות רשמית שתבעה לעצמה זכות בלעדית לפסוק הלכה.
יש מי שיאמר שתחרות הלכתית היא מצב גלותי, שאנחנו במדינת ישראל וצריכים אחדות. ממה שאני רואה, רק אלו שרוצים לכפות את דעתם על אחרים מדברים על "אחדות" כזאת. "אחדות" הפכה שם נרדף ל"קבלו דעתי". הלכה בריאה צומחת מתוך עמדות של פוסקים שונים, שאין דעותיהן שוות ואין פרצופיהן שוות. בעוד שבועיים נתפלל: "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם." אכן, יבוא יום שבו נהיה ראויים לגוף יחיד שממנה תצא תורה לכל ישראל. אבל עד אז – ואנחנו די רחוקים מהיום ההוא – אסור לדחוק את הקץ. הנח להם לישראל.
הכותב הוא מוסמך "יורה יורה" מאת הרבנות הראשית לישראל, תושב מודיעין, ויוזם פרוייקט "המפה" לחקר תולדות ההלכה. הוא עורך חופות כדת משה וישראל מחוץ לרבנות, בין היתר במסגרת מיזם "נישואים פרטיים כהלכה" של ארגון "מבוי סתום".