בבית הכנסת שלי התעורר הבוקר דיון: האם אומרים 'תחנון' ביום בחירות, שהרי בימים חגיגיים לא צריך לומר. ובזמן שמדברים, אמר אחד המתפללים: "תחנון?אם כבר צריך לומר קינות".
כי בואו, הבחירות הבאות עלינו לטובה, הם לא כל כך לטובה. ברובנו הן מציפות תחושות מיאוס, אדישות ודכאון. לא משנה באיזה מחנה אתה, באיזה צד אתה, אם אתה בעד ביבי או נגדו, בימין או בשמאל, דתי או חילוני - כל הצדדים מרגישים מותקפים, מושפלים ונבוכים. אם חשבנו שהסבב הקודם פצע את החברה הישראלית באופן חסר תקדים, הגיע הסבב הזה והראה לנו שכל מה שהיה אז היה משחק ילדים. הקצנת השיח וליבוי היצרים מביאים את כולנו לפתחו של יום הבחירות כשאנחנו מותשים לחלוטין.
איפה הבחירות האלו ואיפה הקטע המרגש ההוא על אותו אדם שבבחירות הראשונות עטה על עצמו בגדים לבנים והלך למקווה לפני שהצביע. איפה הבחירות הללו ואיפה המילים ״חגיגה לדמוקרטיה״. לא שאגות נצחון יהיו רגע לאחר פרסום המדגמים, אלא אנחות רווחה. ברוך שפטרנו מהעונש הזה. אה, ובעצם יש סיכוי שלא פטרנו בכלל…
לפני כמה שבועות אמר לי פוליטיקאי בכיר המתמודד במסגרת אחת הרשימות, שאפילו לעצמו אין לו ממש רצון להצביע. זוהי מערכת שנכפתה עלינו מחוסר ברירה, וסיכוי גבוה שנשלשל את הפתק של המפלגה והמועמד שהצליחו לעצבן אותנו הכי פחות. אם לא היינו אדישים, אז בילינו את החודשים האחרונים בנסיונות למצוא את האור, את המועמד/ת שיעשו משהו אחר, יאמרו דבר לא צפוי, יתנו לנו תקווה להמשך. ואם היינו אדישים, אז כנראה שהתנתקנו מכל אתרי החדשות וביקשנו שיעירו אותנו יום לאחר שהסיוט הזה ייגמר.
אך דווקא חודש אלול בא להגיד לנו שייתכן ואנחנו בכלל לא מבינים את התמונה. אולי מרוב עיסוק בפרטי הפרטים, שכחנו שיש תמונה גדולה, ובתמונה הגדולה הזו - יש לנו חלק.
וכך כותב הרמב"ם בהלכות תשובה: "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה".
עכשיו בואו נשים רגע בצד את כל התסכול שלנו וננסה להסתכל על הבחירות באופן הבא : הפתק שלנו יכריע את הכל. מה הוא יכריע? אני לא יודע. אולי הוא יבטיח את שלטון הימין; אולי הוא ימליך את גנץ; אולי בכלל יגרום למערכת בחירות שלישית. אבל הפתק שלנו, הפתק הקטן שלנו, הוא זה שיזיז את המאזניים מצד לצד. כאילו כל העולם כולו עומד על חתיכת הנייר שנכניס למעטפה.
נשמע לכם הזוי? ספרו את זה לשקד ולבנט שבבחירות הקודמות לא הצליחו להיכנס; לטדי רוזוולט, לימים נשיא ארה״ב, שגבר על אלטון פאקר ב51 קולות; לעופר ברקוביץ׳ שהפסיד את ראשות עיריית ירושלים בפער זעום למשה ליאון; או לאל-גור, שהפסיד לג׳ורג׳ בוש הבן במירוץ לנשיאות ארה״ב בפחות מ2000 קולות.
אז נכון, המצב מבאס, אבל כל עוד לא נכנסנו פנימה כדי לשנות - כל עוד לא פעלנו ליצירת טוב משותף בתוך המערכת הפוליטית, כל עוד לא הפשלנו שרוולים ופעלנו כדי לשנות את השיח - כל עוד לא עשינו את זה - הכח שלנו נמצא בפתק ההצבעה. ושם עלינו לפעול.
אני לא מנסה לחזור על הזכות הענקית שיש לנו לבחור, זכות שהיא לא מובנת מאליה במזרח התיכון, או על העובדה הפשוטה שלפני קצת יותר מ70 שנה היינו חלקיקי עם מפורד וחבול ללא מדינה. אתם מכירים את כל זה.
כל מה שאני רוצה להגיד לכם, הוא שהקול שלכם באמת קובע. ובאמת שלא משנה למי. כי כרגע זו הדרך לשנות מציאות.
אז בחודש הרחמים והסליחות, בטרם יוכרעו המאזניים, נוכל להוסיף עוד דבר אחד קטן. ומי יודע, אולי הדבר הקטן הזה ישנה את כל התמונה כולה.
צאו להצביע. צאו להשפיע. ומי יודע מה הקול שלכם עתיד לעשות.
[ותודה לרב ידידיה לאו על ההשראה]
הכותב היה חבר מועצת העיר ירושלים וממייסדי תנועת התעוררות וכיום אחד ממייסדי Riseup ו Impacttechnation