ט"ו באב נקבע בתודעה כ"חג האהבה". כמו בהרבה חגים אחרים – מדובר ב'ישראליזציה' של היום המיוחד הזה. שיש בה גם מהיסוד המחדש והמעצים, ויש בה גם מהיסוד המחלן והמתכחש. כי ביסודו של דבר, היום הזה הוא אכן יום אהבה, אך בעיקר אהבת ישראל. בין שבטים. יום שהחרם הנורא על שבט בנימין הותר, ועם ישראל התאחד בו מחדש, אחרי שפיכות דמים פנימית נוראה.
מהפך זה אומנם התרחש בכרמים, בו מצאו את זיווגם בני בנימין עם בנות שילה, אך לא זה מה שעמד במוקד. מה שעמד במוקד הוא פיוס לאומי: "ויתהלכו משם בני ישראל בעת ההיא איש לשבטו ולמשפחתו, ויצאו משם איש לנחלתו".
טוב לנו כי גם אנחנו נעסוק ביום הזה בפיוס לאומי. דווקא בעת בחירות, דווקא מתוך תזכורת כי אנשים אחים אנחנו, דווקא כי אין אנו חפצים בהישארות בחוץ, דווקא מתוך אהבה גדולה האחד לשני. בד בבד – שתהיה בנו אהבה גדולה גם בין איש ואשתו, בסיס הקיום שלנו.