עיתון "הארץ" חגג השבוע 100 שנים להיווסדו. העיתון העברי הוותיק יצא לראשונה ב-18 ביולי 1919. אז הלכתי השבוע אל העמוד הראשון של הגיליון הראשון. מזמן לא הסכמתי ככה עם "הארץ". את מאמר המערכת הגדול שהתנוסס שם כתב א.מ. ברוכוב, והכותרת היא: "למצב היהודים והיהדות".
הנה רק כמה פנינים מתוך מאות מילים של להט אידיאולוגי ציוני-יהודי נחוש:
המאמר מתחיל בהגדרה נפלאה של התרבות היהודית כתרבות של תיקון המידות: "בוערת התרבות המערבית. מי הבעיר את הבערה? אנחנו, בני העם העברי, בני התרבות ששאפה לא רק להשליט את האדם בעולם שמחוצה לו, אלא גם להשליטו בעצמו, להרים את האדם ולהעלות אותו על עצמו, על החיה הטורפת שבו".
הטקסט נמשך בהבהרה שבגלל קדושת ארץ ישראל, היא המקום היחיד עבור כל יהודי: "היהודי – יכיר את עצמו ואת מקומו. כשיהיה לו מקום אחד בעולם, ששם יוכל להכות שורשים, לא יהיה תלוש בשום מקום. לא יהיו עוד בינינו, מה שהננו עכשיו ברובנו, 'אזרחי העולם', שאין להם שורשים בשום מקום, ושעל כן קל להם בכל מקום שהם להטיף לעקירת הכול מן השורש. כל זה יבוא, כל זה מוכרח לבוא. היהודים השלמים שאפו לזה מכבר... האחדות הפנימית של היהודים, שורשיה אינם במקום אלא בזמן. שורשיהם היונקים מן העבר שלהם לא יתנו להם להיקשר בקשר היסטורי לשום מקום, שאין קדושת העבר שלהם חופפת עליו".
עיתון הארץצילום: פלאש 90, יונתן סינדל
בעידן שבו יציאה נגד התבוללות נחשבת בחוגים מסוימים לגזענות של ממש, מכריז העיתון החדש על עוד יעד חשוב שלו: "הכרה שבהתבוללות היהודים בין העמים אין תיקון לא ליהודים ולא לעולם. סופגים הם אומנם היהודים את תרבויות העמים לתוכם, אבל אין הם נספגים לתוכן, ואין פתרון לשאלת היהודים בעולם אלא אחד – שיבת ציון".
חבר העמים, האו"ם של אותם ימים, סופג גם הוא ביקורת חריפה על הצביעות שלו ביחס לעם ישראל: "האמנם אין חבר העמים שומע ואינו רואה? או רואה הוא ושומע, ולא אכפת להם, ומפני צעקות היהודים אין מה לפחד?... שאלות מרות וקשות כאלה, שיש בהן כדי להמית בלב היהודי כל תקווה לעתיד וכל אמונה באדם, מנקרות במוח".
יש עוד. לו הרב רפי פרץ היה מפרסם דברים כאלה היום, הוא היה זוכה למחרת למאמר מערכת נזעם של "הארץ".