תקופת שלטון הרומאים, יושבים גדולי תלמידי החכמים באותו דור בישיבת אסטרטגיה חשובה ודנים על המציאות העגומה. רבי יהודה פותח בשבחים על האומה הרומית, השלטונות, על המפעלים שבנו: גשרים, מקוואות ועוד. רבי שמעון בר יוחאי מגנה את הרומאים על פעילותם, הוא מצביע על כך שהרומאים פועלים ממניעים פסולים: לשרת את האינטרס שלהם, גביית כספים ועידון עצמם, ולא לטובת הציבור. רבי יוסי שישב באותה ישיבה - שתק.
צותת ושמע את הדברים אחד בשם יהודה בן גרים והלשין עליהם למלכות. התשובה הרומית לא אחרה לבוא. הרומאים גוזרים מיתה על רבי שמעון, רבי יהודה זוכה להוקרת השלטון ומקבל קידום. ורבי יוסי הוגלה לציפורי.
הרב קוק זצ"ל מאיר סיפור זה באור מיוחד. הוא מבאר שסיפור זה מלמדנו שכל כוח מן הכוחות השונים שאותם מייצגים גדולי ישראל נדרש לשמור על האופיו המיוחד לצורך בניינה של התורה ושל האומה.
ההתבטאויות השונות של גדולי הדור מבטאות שלוש בחינות של תורת ה' תמימה.
כשרבי יהודה משבח את הרומאים בונה הוא את היחס הנכון לענייני החול והעולם הזה. בזמן שיפלותה של האומה, כשהיא נתונה בגלות תחת עול המלכות הרומאית ומנותקת מאדמתה, עלול להיווצר מצב של זלזול בחיי החול ותיקון העולם. רבי יהודה רוצה לשלול זאת. אין הוא משבח את הרומאים שהרי הוא יודע היטב שהם שפלים ורשעים, אלא משבח הוא את תיקון השווקים והגשרים על מנת לבנות חינוכית בישראל יחס נכון לתיקון העולם הגשמי. הוא מנסה לשמור שהחושים הבריאים של האומה יישארו באיתנותם בזמן תקופת המשבר, שלא נאבד חלילה את ההסתכלות הזו עד שנחזור לאדמתנו בגאולתנו.
מבטו של רבי שמעון בר יוחאי שונה הוא. אין הוא מסתפק במלבוש החיצוני של התיקונים, הוא מברר את מקורם השפל ואת השלכותיהם בעתיד - להשחית את המוסר האנושי. למרות שכרגע נראה שתיקונים אלה משכללים את העולם, מזהה הוא את מגמתם ואת הנזק הצפוי מהם.
רבי יהודה ורבי שמעון מבינים אחד את השני, אך כל אחד מהם מבטא את מבטו הרוחני המיוחד. רבי יהודה מציג את ההדרכה המעשית בתוך המצב של השיעבוד שבו מצויה האומה. לכן חייב הוא לדאוג לשמירת היחס הנכון לענייני החול ואסור לו לברוח כמו רשב"י למערה. מנגד מחוייב רבי שמעון בר יוחאי להביע את עמידתו השלילית כלפי הרומאים ומעשיהם כדי שלא נלך שבי אחר תיקוני העולם שלהם ונאבד את החשבון הנכון מה האידיאל ומה היא תכלית האומה הישראלית. הוא אינו עסוק בבניין המעשי של ההווה אלא בהרמת שאיפות האומה אל הנצח ואל האמת המוחלטת.
רבי יוסי שתק. הוא תופס את שני החשבונות – של רבי יהודה ששיבח את מעשי הרומאים ושל רבי שמעון בר יוחאי שגינה וחשף את שפלותם. שתיקתו אינה נובעת מחולשה או מחוסר יכולת להכריע בין השיטות אלא היא שתיקה לכתחילה.
הוא מבין היטב שאם תתפשט דעתו של רבי יהודה בקרב המון העם היא עלולה להביא סכנה גדולה - רבי יהודה בגדלותו הרוחנית יודע בדיוק מה הם הדברים המביאים תועלת שאותם יש לשבח, ואלו דברים מביאים נזק ובהם יש להילחם. המון העם עלול ללכת שבי אחרי הקסם של היופי והקידמה של הרומאים ללא גבולות ומבלי להחזיק את החשבון הרוחני. מנגד, גם גישתו החריפה של רבי שמעון בר יוחאי עלולה להוביל לנזק במידה ורבים ינהגו כמוה, דבר שיפגע בחיי ההווה של האומה.
כמדומני שהיום רבים וטובים הולכים בדרכו של רבי יהודה - בוחנים כל דבר ע"פ תרומתו לחיי ההווה ומדגישים את חשיבות תיקוני העולם המעשי לעבודת הקודש. אך אליה וקוץ בה - רוב ההמון אינו נמצא במדרגה הרוחנית המתאימה לקחת את תוכו של האגוז ולזרוק את קליפתו, והוא מעלה על נס כל תיקון גשמי מבלי לבדוק את שורשו ומהותו.
ישנם גדולי ישראל מעטים האוחזים במידתו המיוחדת של רשב"י. מציגים עמדה ראדיקלית של אמת שאינה מתפשרת עם הלכי הזמן אלא ממקדת את אלומת האור בתכליתה ושאיפתה של האומה. לעיתים יוצאים הם נגד היסחפות ההמון השוכח לעיתים את התכלית והשאיפות הגדולות של כנסת ישראל לתקן עולם במלכות שדי ומסתפק במציאות הנוכחית.
חשוב שנדע להאזין ולשמוע גם לאותם המרימים את הראש וצופים קדימה, המחזיקים את חשבון הדורות ללא התחשבנות עם קשיי הזמן. חשוב שנחזיק במידת רבי יוסי - הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ננסה להכיל את כל גווניו של האור הגדול וכך תבנה תורה שלמה והאומה תלך ותתקדם בדרכה לגאולה השלמה.