סליחה שאני לא כולי לבבות ופרחים סביב פסטיבל האירוויזיון. באמת שניסיתי. אומנם מספרים שההפקה הייתה מושלמת אבל כל הקולב המהודק הזה מחזיק בגד מאכזב במיוחד. כל מחלות העולם התנקזו יחד אל במה אחת של חליפות עור ופלסטיק, חלק נראו כאילו ברחו מסט של סרט אימה ואחרים משבט פראי. הגדיל לעשות מישהו שאין לי מושג מאיזה מדינה הגיע לבוש כמו איש הפח בקוסם מארץ עוץ.
היה גם גבר שעלה לבמה כשלגופו רשת דייגים, כמה נוצות, איפור מוגזם במיוחד ונעלי עקב. לא יודעת איזה ילדים ובאיזה גילאים צופים בתוכן הזה ובעיקר תוהה איזה מסר מגיע אליהם. ומילא זה אם אפשר היה לטעום קצת תרבות או תוכן, מה שניתן היה לדלות מהאירוע המאוד נוצץ הזה היה בעיקר אנשים ששרים על כלום ושום דבר במקרה הטוב ובמקרה היותר גרוע מנפנפים בדגלי ה״אני נשאר כמו שאני ולא רוצה מוכן או יכול להשתנות בכלום״. כל זה ארוז בגבב צלילים שבכח מנסה לקרוא לעצמו מוסיקה ורק לעיתים בודדות מצליח לעבור את סף הסבל הבסיסי.
דנה ורוןצילום: הותר לשימוש
כדי להביא את האירוע כולו לשיא אקסטרווגנטי הזמינו למוצאי שבת קודש זמרת סתומת עין שהחליטה לקשט את רקדניה בדגלי ישראל ופלסטין כדי ללמד אותנו פרק באחווה ורעות אמיתיים מה הם ואנחנו כולנו מסונוורים מהמראה וליבנו גואה בשמחה ונחת. צר לי להיות משביתת שמחות. אבל באמת לא ברור על מה השמחה? על זה שאנחנו מפיקי על? למישהו היה ספק? כמו כל דבר שאנחנו עושים כשאנחנו עושים אותו אנחנו עושים אותו הכי טוב. האירוע הזה באופן כללי די נמוך ומבייש. וכזה הוא נשאר גם אצלנו.