הימים האלה הם ימי ספירה. כל ערב אנחנו סופרים.
המסורת שלנו מחזיקה יחס מורכב, כמעט דו ערכי, לרעיון של ספירה. מצד אחד מנהג יהודי עתיק מאד הוא לא לספור יהודים.
התורה מצווה את עורכי המנין במדבר לא לספור את האנשים אלא לבקש מכל אחד להביא מטבע, ולספור את המטבעות. "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם". הקשר בין ספירת אנשים לנגף אכן מתממש שנים רבות לאחר מכן כאשר דוד המלך עורך מפקד אוכלוסין וסופר אנשים ושבעים אלף איש נספים כתוצאה מכך במגפה מסתורית.
לא מזמן שאל אותי חבר חילוני בתהיה מדוע, כשביקשו ממנו באיזה טיול, להשלים מנין, ספר המבקש את הנוכחים באמצעות איזה משפט מוזר "הושיע את עמך...". הרעיון הזה לספור באמצעות פסוק בן עשר מילים שייך לאותו יחס שולל כלפי ספירה. אולי כי הפיכת אדם למספר יש בה משהו מהפיכתו לחפץ. משהו שלא רואה אותו על מלואו, על היותו יצירה חד פעמית, צלם אלו-ה ממעל, אדם. ואכן, להבדיל, חלק מתהליך הדה הומיניזציה שהעבירו הנאצים את היהודים במחנות הריכוז היה סימונם במספר, כבהמות. שלילת השם, שהוא הזהות, היחודיות, החד פעמיות והפיכתם למספר.
מצד שני יש לנו מדרשים המבטאים את הרעיון שספירה מבטאת חיבה. דאגה. הוקרה. במדרשים על ספר במדבר, כשחז"ל מבקשים להסביר את ריבוי המפקדים הם אומרים "מפני חיבתם מנה אותם". ומושלים לנו משל על מי שחוזר ומונה חפצים או מטבעות היקרים לו, שוב ושוב. כאמהות אנחנו מכירות את המניה הזו היטב. לא רק כאהבה אלא גם בדאגה. כולם כאן? כולם איתי? כי אפשר לספור באופן שהופך את האדם לחלק חסר חשיבות בקבוצה גדולה ואפשר לספור באופן שדווקא מייקר את קיומו של כל אחד ואחד.
בספירת העומר אנחנו סופרים ימים ולא אנשים. ועדין הספירה גורמת לנו לייקר כל יום ויום. לראות את החד פעמיות שלו, את ההזדמנויות הטמונות בו. יותר מכך- אם פספסנו יום אחד בספירה לא נוכל להמשיך ולספור בברכה. כי אי אפשר לדלג על אף יום. אי אפשר לראות רק את המכלול בלי לראות את החשיבות של כל פרט ופרט. המכלול אינו שלם אם חסר אחד מפרטיו. אי אפשר להגיע בשלמות ליעד אם משאירי מאחור חלק משלבי הסולם, אפילו רק אחד.
המכלול אינו קיים ללא כל אחד מחלקיו, והחלקים מקבלים משמעות כאשר הם גם חלק ממכלול גדול מהם. ככה זה בספירת העומר, וככה זה בעם היהודי תמיד.
מדינת ישראל יצאה מרצועת עזה, אך העם היהודי הותיר שם שלושה. שלושה שבלעדיהם לא נוכל להיות שלמים. כשאנחנו סופרים ומייקרים כל יום, אנחנו חייבים לצרף לברכה על היום גם את התפילה והקריאה להשיב את לישראל את אברה מנגיסטו ואת גופותיהם של הדר גולדין ואורן שאול. כי בלעדיהם אנחנו לא שלמים. בלעדיהם אין מכלול. כשאנחנו משאירים אותם מאחור, לא נוכל לספר לעצמינו שהגענו בשלום ליעד.
שיבולי העומר מעלים בי אסוציאציה למשל על השיבולים שכל אחת מהן שבירה וחלשה אך כאשר הן אגודות לאגודה יש בהן עוצמה רבה. המאבק על השבת מי שנותרו ברצועת עזה אינו יכול להיות נחלתן של משפחותיהם בלבד. לבד הן חלשות מידי, ביחד יש בנו עוצמה רבה.
בעזרת ה' ישובו בנים לגבולם.
הכותבת היא עמיתת מחקר במכון הרטמן, מנהלת תוכניות במכון שחרית ויו"ר תנועת נאמני תורה ועבודה.
קראו את כל הטורים שנכתבו על ידי נשות הציונות הדתית למען שלושת החטופים
תהלה פרידמןצילום: באדיבות המצולמת