כשהייתי צעירה יותר, כ"כ רציתי להתמיד בספירה, להצליח לפחות להגיע ליום העצמאות ולומר יחד עם כולם, בתפילה החגיגית, את הברכה ולאחריה למנות את הימים שעברו "ממחרת השבת" ועד שבועות (או לפחות עד יום העצמאות), אבל לצערי לא הצלחתי. שנה אחר שנה ניסיתי ונכשלתי כבר בשבוע הראשון, הספירה ברחה מזיכרוני ופספסתי.
בשנים האחרונות הדבר קל יותר עבורי, אני קובעת לי שעה קבועה בה אספור את ספירת העומר, אני שמה תזכורת בנייד וזה מצליח. אינני חושבת שזה נובע רק מהמכשור הנוח ומעידן הדיגיטל, אני מאמינה שזה בעיקר משום שהתבגרתי, שהתחלתי להבין ולהעריך יותר את המשאב הזה שנקרא זמן.
הבנתי שיש משמעות לזמן, שחולף כל כך מהר. הבנתי שהספירה עצמה עוזרת לנו להבין מהותו של כל יום, שבכל יום עלינו לעשות עבודה. עבודה שנעשית לאט לאט, יום אחר יום, כל אדם על פי הקצב שלו ועל פי הבנתו.
כל יום מקבל משמעות. בכל יום אנחנו מתקנים פן אחד מתוך הספירות השמימיות, מידה אחר מידה בנפש, בציפייה לחג השבועות ולהיות זכאים לקבל את התורה, גם בזכות העבודה שעשינו בימי ההמתנה, ימי הספירה.
ותשאלו איך כל זה מתקשר להדר גולדין, אורון שאול ואברה מנגיסטו? ובכן – מעבר לעובדה המחרידה כ"כ, שימים כה רבים הם אינם פה איתנו, מעבר למחשבה שבלחץ מסיבי יותר על ממשלת ישראל הדר ואורן כבר מזמן היו מובאים לקבר ישראל ואברה היה חוזר למשפחתו, שלא נותנת מנוח, מעבר לספירה של הימים שעוברים וכל יום שהוא עולם ומלואו ו.. אין.
ולא שמשפחותיהם מבקשים לשחרר מחבלים חיים תמורת יקיריהם, ממש לא. דרישותיהם כל כך הגיוניות, שבא לי לקום ולצעוק – הלו???? מה קורה פה???? הכיצד זה יתכן???? ועוד יום עובר ועוד יום נספר וכלום, ועוברת שנה, ועוברות שנתיים ושלוש....והם עדיין שם!
אבל לא רק ספירת הימים מזכירה לי את הבנים הללו שלנו שאינם פה אתנו, אלא קושר אותי אליהם גם הפיוט שיש הנוהגים לומר אותו כחלק מספירת העומר, הפיוט "אנא בכח", פיוט עצמתי המיוחס לרבי נחוניה בן הקנה. אנו סופרים את הימים שהדר, אורון ואברה אינם אתנו וזועקים:
אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא
נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדֶךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם
בָּרְכֵם טַהֲרֵם רַחֲמֵי צִדְקָתֶךָ תָּמִיד גָּמְלֵם
חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ
יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת
המילים המופלאות הללו מקבלות אצלי משמעות נוספת בהקשר של הדר, אורן ואברה.
אנא ה', תפעל למען הבנים, תתיר צרורה (תשחרר נא אותם), קבל רינת עמך (שמע תפילתנו), שגבם (תחזיר את הבנים למעמדם הקודם, תחזיר אותם הביתה), טהרם (תכין אותם לגאולה), שמור עליהם כבבת (דאג שינהגו בהם כבנים נבחרים ויקרים), רחם עליהם (ועל משפחתם), נהל עדתך (שיחזרו כבר הביתה), פנה אל עמך (תקשיב לרחשי לבנו), קבל שוועתנו (תהא נא קשוב למצוקה שלנו), שמע צעקתנו (הכ"כ ברורה וצודקת), יודע תעלומות. תחזיר נא את הדר, אורן ואברה הביתה.
הכותבת היא יו"ר בת עמי (אלומה-אמונה) וחברת מועצת העיר גבעת שמואל.
קראו את כל הטורים שנכתבו על ידי נשות הציונות הדתית למען שלושת החטופים
מיכל וולדיגרצילום: דני כתר