תפתחו רגע את הפייסבוק או את הטלפונים של הילדים שלכם, תראו לכמה אנשים שם הוענק לאחרונה השם:" חיים שלי" למרות שלא קוראים להם חיים.
ול"חיים שלי" יש כל מיני הטיות: "חיימוש",סתם "חיים", "חיימשלי" "חיים שלי בלב" ועוד. "חיים שלי" מתנוסס בראש רשימת כינויי החיבה הלאומיים .הוא אפילו החליף את ה"מאמי".
למרות שנראה שאנחנו המצאנו את כינוי החיבה הזה, כל מי שגדל כמוני בבית בו ההורים עלו מצפון אפריקה זוכר את זה שההורים שלו קראו לו בערבית :"עומרי", שמשמעותו :חיים שלי. ולפעמים אפילו טעינו לחשוב ש"עומרי" זה השם השני שלנו. וה"עומרי" המפורסם ביותר כנראה מופיע בשיר של אום כולתום בשירה "אינתה עומרי". אתה החיים שלי. ובערבית, כשרוצים לשאול בן כמה אתה, שואלים "שו עומרק?", "כמה הן שנות חייך"?
לספירת העומר היה אפשר לקרוא ספירת ה"עומרי" , ספירת החיים שלי, שלך, שלנו, סופרים שם את הציפייה למתן תורה כמו שסופרים תשעת ירחי לידה כציפייה לתינוק, וכל ה-49 ימים האלו מבטאים התחדשות ואביב ותבואה וקציר וקשר לאדמה, בדיוק כמו מחזור החיים עצמם. לידה והתחדשות ופרי בטן ולבסוף גם חיבור אל האדמה.
ולספירת העומר או ה"עומרי" יש התחלה אמצע וסוף . וככה זה אצלנו היהודים. אנחנו סופרים המון, אבל לספירה תמיד יש סוף. שבעה ימים בשבוע שהסוף שלהם הוא שבת. 49 ימי ספירת העומר שמסתיימים בשבועות. שבעה נקיים שמסתיימים בטבילה. ספירה של שבע שנים עד שנת שמיטה. האם יש משמעות לספירה אם אין לה סוף? לקראת מה סופרים אם לא יודעים את הסוף?
אפילו את החיים שלנו אנחנו סופרים, בלי לדעת מתי יסתיימו, וזאת בהנחה מופרכת שהם יסתיימו ב120.
ללאה גולדין ולזהבה שאול אין ספירת ה"עומרי" . אין עומרי כי הן לא תוכלנה לקרוא להדר ולאורון "חיימשלי". אין ספירה כי הן גם סופרות וסופרות בלי לדעת עד מתי. הן סופרות אל האינסוף, סופרת דקות ושעות, סופרות ימים וסופרות דמעות.
אגרנש מנגיסטו, גם היא סופרת בלי לדעת עד כמה תספור. מתוך חוסר ודאות, מתוך המקום שלה כאמא שעלתה לארץ וגם כך שמטה את הקרקע המוכרת והבטוחה מתחת לרגליה ועכשיו היא מתמודדת בשנית וביתר שאת עם קרקע שנשמטה ונשימה שנעתקה וזמן שנעצר.
דווקא בימים האלו שמתכנסים אל ו' סיוון, עלינו לספור ביחד איתן ולקוות שבקרוב הן תדענה מה היום שמסיים את הספירה, את הטפטוף האיטי של הזמן ,היום שבו הן תוכלנה לחזור קצת אל החיים, החיים שלהן עצמן. היום שממנו והלאה תבוא קצת נחמה לנפשם ומזור לכאבם כשהדר ואורון יגיעו למנוחת עולמים וכשאברה יחזור הביתה.
הכותבת היא מנכ"לית של המכון לאסטרטגיה ציונית ופובליציסטית במקור ראשון
קראו את כל הטורים שנכתבו על ידי נשות הציונות הדתית למען שלושת החטופים
מירי שלםצילום: באדיבות המצולמת