מזהי התהליכים כבר רואים את היפוך המגמה: הציונות הדתית הופכת להיות ראשית הצירים של המדינה היהודית המתחדשת. החילונים מתחברים אליה מדופן שמאל; החרדים המשתחררים לאט מתודעת הגלות מתחברים אליה מימין; ובתווך הולך ונוצר גוש אמוני רחב וממלכתי. לכן הפחד ממנה איננו נובע מן האפשרות שתחדל סוף־סוף להיות "המגזר הדתי" ותהפוך לרעיון המסדר של ישראל ואולי גם למחנה שיצמיח מתוכו את ראש הממשלה הראשון.
המתח של הציונות הדתית
כשנשאל פעם ד"ר יוסף בורג המנוח אם מפלגתו יותר דתית או לאומית, ענה: המקף שבאמצע. לדעתי גלום בשתי המילים האלו המתח בו חיה הציונות הדתית לאורך שנים. מצד אחד נאמנות למדינה, לצבא, להתיישבות ולמוסדות הלאומיים; מנגד, היא ניצבת מול הישראליות החילונית שהחזיקה במשפט, בתקשורת ובהנהגה.
הציונות הדתית בנתה מוסדות חינוך, הקימה ישיבות ומכינות, שלחה את בניה ובנותיה לשדה הקרב ויישבה חבלי ארץ. אך לאורך זמן עשתה זאת מתוך תודעת שליחות של ציבור משרת, לא מתוך תודעת הנהגה של ציבור מקבל החלטות. היא ביקשה להשתלב בסיפור הישראלי, אך לא הבינה שהיא הולכת ונעשית אחד ממחבריו.
שפה ישראלית שמבקשת לחבר
כאן מתרחש היפוך המגמה. הציונות הדתית כבר הופכת בהדרגה לשפה ישראלית שמבקשת לחבר בין יהדות לריבונות ובין אמונה לאחריות. היא אחת האפשרויות הרציניות ביותר לעיצוב דמותה של המדינה.
יום שבעה באוקטובר האיץ את ההתפכחות. ברגעי המבחן התברר שוב כי הציבור הזה הוא מעמודי התווך של המדינה. אך דווקא עוצמת תרומתו נתפסה בעיני יריביו כחולשה: הענווה מתפרשת כחוסר ביטחון והנכונות לשאת בעול הופכת בעיניהם להזמנה להמשיך ולדרוש ממנו להתנצל על כוחו.
להבין את גודל האחריות
מזהי התהליכים מבינים כי הפחד מן הציונות הדתית איננו פחד ממגזר נוסף המבקש תקציבים. זהו פחד מפני ציבור שמבקש להציע למדינה רעיון מסדר. קל יותר להתמודד עם קבוצה דתית סגורה. קשה בהרבה להתמודד עם ציבור המחבר בית מדרש וממלכתיות, צבא ותורה, משפחה ולאום, זהות יהודית ואחריות אזרחית.
אבל דווקא משום שהציונות הדתית מתקרבת אל ראשית הצירים, עליה להבין היטב את גודל האחריות. ראשית הצירים היא מקום שממנו נמדדות כל התנועות. אם הציבור הזה מבקש להנהיג, הוא אינו יכול לדבר רק אל עצמו. עליו לדעת לדבר אל החילוני שמבקש שורש אך חושש מכפייה, אל החרדי שמבקש אחריות אך חושש מאובדן זהות, אל המסורתי שחש את יהדותו בלי להגדיר אותה במונחים מפלגתיים, ואל הישראלי שמוכן לשמוע שפה יהודית אם היא נאמרת מתוך אחריות ולא התנשאות.
ממלכתיות שנשענת על חזון
כאן נכנסת גם סכנת הבלבול. בשנים האחרונות מופיעות דמויות ממלכתיות לכאורה, המדברות בשפה הקרובה לאוזן הציונות הדתית: שירות, ביטחון, הקרבה, מתינות, אחריות. גדי אייזנקוט, למשל, יוצר בלבול בקרב חלקים מן הציבור הזה לא משום שהוא זר לערכיהם, אלא דווקא משום שהוא נוגע במילים המוכרות להם.
אולם השאלה הפוליטית היא איזו דרך הנבחר האופציונלי יציע למדינת ישראל לאחר המלחמה. האם זו דרך של ניהול זהיר של המציאות הקיימת, או דרך שיש בה אומץ להשיב למדינה את עומק זהותה, את ביטחונה בצדקת דרכה ואת יכולתה להכריע. ממלכתיות שאינה נשענת על חזון עלולה להפוך למילה יפה המכסה על ריק רעיוני. ממלכתיות יהודית היא אחריות לכלל ישראל מתוך עמוד שדרה.
חיבור הציבורים שנפרדו
הזכות הזאת מטילה חובה. הציונות הדתית צריכה להשתחרר מן הפחד שיכנו אותה משיחית, אך באותה נשימה להוכיח שחזונה מלא אחריות, שיקול דעת ויכולת לשאת את המדינה כולה. אסור לה להחליף תחושת נחיתות ישנה בתחושת עליונות חדשה. תפקידה של הנהגה הוא לאחד מגזרים סביב כיוון ברור.
הפוטנציאל הפוליטי של המחנה הזה טמון ביכולתו להציע שפה משותפת לציבורים שנפרדו. עליו לגבש הנהגה ממלכתית, אמיצה ובהירה, שאינה מתנצלת על יהדותה ואינה נבהלת מן המודרנה; הנהגה שתדע להכריע במלחמה, לבצר את ההתיישבות, להשיב סמכות למוסדות הלאומיים ולשלב במשפט הישראלי את מורשת ישראל.
השאלה איננה אם יינתן לה מקום ליד השולחן, אלא אם היא מבינה שהשולחן עצמו מתחיל להיבנות סביבה.
גל בייסברג הוא אסטרטג ומנהל משברים