היסטוריה: בסוף השבוע שעבר הכנסת ה-25 השלימה את ימיה והתפזרה, כאשר ברקע סבבו את הכנסת מבפנים ומבחוץ טלטלות וסערות. לכן, בכדי לסכם את קדנציית הכנסת ארצה דווקא להתייחס למה שפגשתי מחוצה לה, ולספר על המקרים ששינו אצלי הכל.
בדיון על הגיוס בכנסת, ופתאום הודעה: זימון לצו 8
יום אחד יושבים במגדל השן בוועדת חוץ וביטחון, עם סודה זכוכית וסדרן שקורא לך אדוני ומציע לך כסא, וחבורת אנשים בחליפות דנים אם וכמה חיילים נוספים צריך. ופתאום מתקבל סמס על צו 8, לא אדוני ולא גיבור, מספר אישי 885... תתייצב. ומהסודה זכוכית מגיע לשטחי כינוס ומחפש את הקולר עם מים שלא על מצב רתיחה בתוספת גרגירי חול, ומרגיש את הניתוק, וכמה פער יש בין השטח לכנסת. ואז מגיעה ההבנה: יש פה בעיית הבנה בין מקבלי ההחלטות למה שקורה בפועל.
ואז גיחה לתאילנד, ושם האויב האיראני מזמין אותי בחביבות לצ'ייסר בבר, והעיראקי תומך החמאס לשעבר שואל בסקרנות אם כבר תפסתי את קו שכם, ואם פגשתי את המשפחה שלו, ואירופאים מצטרפים לשיחה ושואלים מתי אגיע ללבנון: "ניפגש, משרתים שם בכוחות הבינלאומיים".
ארוחת שף עם ח"כ, על כמה הצבא עומד בשחיקת כריכי עינת
ומשם חוזר, האסאי בבוקר מתחלף בכוננות עם שחר, ובראש עוברת המחשבה אם העצור הבא זה המשפחה של ההוא מהמסיבה. ומשם חזרה למשכן הכנסת, לאכול צהריים של שף חיים כהן תוך שיחה עם מקבל החלטות מתחלף, על כמה הצבא עומד בשחיקה של כריכי קיבוץ עינת. ואני? מושך את שרוול המכופתרת שלא יראו את השריטות מהשטח, ואומר תודה למחמאה על השיזוף שספק מהדרום ספק שאריות מהמזרח.
הקפצה: איראן. מעניין אם האיראני מהבר עדיין בחיים
וחוזרים לדיונים על הגיוס. מקרב לפה את הסודה זכוכית, והלגימה מגיעה בריח אבק השריפה שלא מרפה מהיד. ומנסה למרות הכל לבנות שגרה וחיים וקריירה. והופ- הקפצה: איראן. מעניין אם האיראני מהבר עדיין בחיים. ובוקר באולפן, הנשק בצד, מדברים על המצב הביטחוני בשטחים. ולהחליף זריז למדים ולצאת - יש פעולה יזומה בערב בדיוק בשטחים המדוברים. ולצאת בבוקר זריז לאחר לילה ללא שינה ולהחליף תוך כדי נסיעה לחליפה - יש כנס.
"השלום יגיע על חשיש פה בחוף של סיני" אמר לי בעל החושה. ואכן נחתם אותו הסכם ידוע בשארם
ועוד סבב, ועומד בגבול מצרים מול העמדה ההיא: "איזה יפה הצד ההוא- חייב להגיע לשם" חושב במשמרת בזמן שמנסים להוריד רחפנים. ויום למחרת בכנסת - כי חלאס אני כבר שנתיים לכאורה משוחרר, לא אתן שתהיה רגרסיה בקריירה, אגיע בכל זאת. וח"כ מציע שנעשה כתבה על בעיית הרחפנים וההברחות, ומתעצבן שאני לא מסכים איתו על מה שקורה בשטח: "לי הציגו את הדוחות בוועדה או לך?" הוא טוען ומתריע "ההתעצמות המצרית על הגדר, ישראלים כבר לא יוכלו להסתובב שם", ולכו תסבירו שהייתם שם אתמול.
אז יורד אחרי הקו לסיני לכמה ימים, ורואה את העמדות המצריות מהצד השני ולוחץ לשוטרים את היד בחיוך, "השלום יגיע על חשיש פה בחוף של סיני" אומר בעל החושה לישראלים אירופאים וערבים. ואכן נחתם אותו הסכם ידוע בסיני, שהיה חלק משחרור החטופים. ובכנסת - עדיין אותן חליפות באותן דעות.
השר: "לא ידעתי שאתה מסקר אזכרות", עניתי: "אני לא. זה חבר שלי", השר: "גם שלי"
וזה שינה לי את כל התפיסה. אי אפשר לעשות הפרדה בין הדברים, הם קשורים זה בזה ולכן צריך גם לקשור אותם זה בזה. היועץ של הח"כ זה אותו אחד שלצידי במילואים, וקבוצת הדוברים ההיא הם החברים שנשב בערב בבר. הח"כ ההוא זה אותו אחד שפגשתי הבוקר בטרנינג במכולת, השר השני זה אותו אחד שפגשתי עם הילדים בים. ומתמודד אחד חבר ילדות ופעיל ארגון אחר זה המורה מהתיכון. והח"כ שאני מספר לו על המג"ד שרבתי איתו כדי שאצא היום לפגישה שקבענו פתאום אומר לי: "שאדבר איתו? אני זה שמינה אותו לתפקיד אז, היה פקוד שלי". ומשם יום שישי בהר הרצל, פוגש שר שאומר לי: "לא ידעתי שאתה מסקר אזכרות והלוויות". ואני עונה: "אני לא. זה חבר שלי", והשר משיב: "גם שלי".
ואם הצלחתי להביא את השיח הזה והגישה הזו לכנסת והחוצה - יהא זה חלקי בקדנציה הזו
והכל בסדר וזה אפילו מה שמדהים ונפלא. כי כולנו בסוף אנשים שמתווכחים בכנסת ובאולפן, אבל גם עם חברים ילדים אחים והורים, שרוקדים נלחמים משתכרים נפצעים בוכים וצוחקים יחד באותו הזמן במקום אחר. ועם ההבנה הזו התפיסה והעבודה שלי השתנו בהתאם. ואם הצלחתי אפילו במעט להביא את השיח הזה והגישה הזו למסדרונות הכנסת ואולי גם להדהד החוצה - יהא זה חלקי בקדנציה הזו.