הסיפור המקראי לרגעים הללו בציבוריות הישראלית איננו סיפור של גיוס - שכבר כמה שבועות אינו עומד על הפרק - אלא הוא סיפור של הכרה בחוב. סיפורנו מופיע בספר שמואל, הנביא שהקים עולה של תורה במאמץ כביר של סבבים בכל הארץ, הנביא שהקים עולה של אחדות ושל נקיות כפיים בדאגה להשוות בין כל השבטים בהגעתו ובאי הסתייעות כספית מהם, הנביא שתלמידיו אם שאול ואם דויד ואם חייליהם - למדו בבית המדרש ולחמו בשדה הקרב.
גם אז היו כאלו שלא ראו בבית המדרש המשלב ספרא וסייפא את דרך המלך. בשמואל א, כה נבל הכרמלי לא נדרש להתגייס לטובת גדודיו של דוד; הוא נדרש רק להכיר בשמירה ובמחיריה. אך נבל הכרמלי מיתמם וטוען שכביכול במדינת חוק, אין צורך בשמירה אישית. יש מפרשים שטוענים שכנבל בתחום התורה, הוא טוען שגדול הוא משמואל ברוחניות, עד כדי כך שאינו רואה צורך להתאבל על הנביא שנפטר צעיר, וכנראה גם השמירה של דוד מצליחה לדעתו רק בזכות התנהלותו המיוחדת; ויש שטוענים שהוא ביקש לעצמו כתר מלוכה והציע לראות בדויד משרת נאמן ותו לא. דויד בלע את כבודו וביקש צדקה ביום טוב של נבל.
"אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה" מתייאש דויד, ומחליט לקחת את אשר לו בכוח. אביגיל, שעצרה את דוד מ"בּוֹא בְדָמִים", לא הכחישה את החוב - היא פרעה אותו, מאתיים לחם וצאן עשויות. היא השתדלה להציע פתרונות ללא צורך לבצע את האכיפה בחרב, לא סתרה את הטענה ששמירה יוצרת חוב.
Claude.ai הזכיר לי סיפור זה כשניתחתי איתו את התקשורת החרדית. המסקנה לימינו היא, שאין צורך להאמין בציונות כדי להאמין שמי ששומר על עם ישראל - מגיע לו שכרו באותה שעה.
חוות הדעת של משרד האוצר על חוק יסוד: לימוד תורה, עוד הצעה בסידרת חוקים הראויה לשם "חוקי קרדום לחפור בה", קבעה כי החוק צפוי להעניק עדיפות עתידית ללומדי תורה במסלולי דיור כדוגמת "מחיר למשתכן" ובהקצאת קרקעות למוסדות תורניים על פני שימושים ציבוריים אחרים, תוך פגיעה בחיילי המילואים. הייעוץ המשפטי בדרגות שונות הידהד עמדה דומה. האתרים החרדיים יצאו נגד חוות הדעת בחריפות - "מסמך של הזיות" בלשון אחד מחברי הכנסת - וטענו כי מדובר בהפחדה: הרי אין בחוק סעיף אופרטיבי אחד שלוקח דירה ממילואימניק.
אכן, אף מילואימניק לא יאבד את דירתו מחר בבוקר, אבל הוויכוח הוא על "האזור האפור" של המדיניות העתידית. כיום, שר המבקש להעניק הטבות מפליגות במקרקעין ללומדי תורה ייעצר מיד בבג"ץ בעילת פגיעה בשוויון. חוק היסוד משנה את כללי המשחק: הוא מעניק ללימוד התורה מעמד חוקתי של "שירות משמעותי" - עוגן פרשני שכל שר עתידי יישען עליו - ובכך מכשיר את האזור האפור במכרזים הבאים שייצאו לשוק. ואפילו אם חוק היסוד עצמו ייפסל בבג"ץ בעוד שנתיים-שלוש, הקצאות והגרלות שהסתיימו לפני הפסילה תהיינה מוגנות מכוח עקרון "מעשה עשוי" ואינטרס ההסתמכות של הזוכים. חוק יסוד פגיע אינו חומה המגינה על התורה, אבל הוא חלון: אין הוא צריך להחזיק לנצח, רק די זמן כדי שהעובדות בשטח ייקבעו. כך, דירות יוקצו ללומדי תורה במקום לחיילי מילואים, כפי שתחקירים שונים העידו שכבר קרה במהלך כהונת ממשלה זו.
לדרישת חלק מסיעות הקואליציה, סעיפי ההשוואה המפורשים בין לומדי תורה לחיילים - הוסרו. ההסרה הזו החלישה את היכולת לבסס על החוק זכויות כספיות ישירות, וכך נולדו ניסיונות של חברי הכנסת החרדים לעגן את מעמד הלומדים בהשוואות אחרות - ובהן השוואה לזכויותיהם של נפגעי הלם קרב שכבר אינם פעילים.
וכאן אבקש לומר דבר שאולי יפתיע: מנקודת מבט חרדית פנימית, אין מדובר במהלך ציני. תשלומי ריפוי ראויים הם ערך יסוד בהלכה - הירושלמי בפרק שמיני של בבא קמא מפליג עד כדי כך שראוי למזיק לחשב כמה יעלה מזון בריא יותר לנפגע ולשלם גם אותו. ויש בכך אפילו ערך ארצישראלי מובהק: דיני חבלות מסוג זה נגבו על פי ההלכה רק בארץ ישראל (בבא קמא כז, ושם פד). מי שגדל על הסוגיות הללו רואה בדאגה לנפגעים מצווה, לא מניפולציה. אלא שהעיתוי - שימוש בכוח פוליטי לתיקון עוולה דווקא ברגע שבו הוא משרת את עיגון מעמדך שלך - מייצר אי־נוחות שקשה להשתיק.
אני יודע זאת מגופי. עבדכם הנאמן מסתובב עם פציעה משמעותית מימי שירותי הצבאי, המקשה על תפקודי יומיום. עברתי בין פקידים ועורכי דין, וכולם, בנימוס משתתף, לא מצאו את הנוסחה לסייע בידי - עד שהבנתי שעליי לבחור: או להשקיע את כוחותיי בריפוי, או להשקיע אותם במלחמה על הסיוע. בחירה אכזרית ולא הגונה, שאיש לא היה מאחל לחברו. ומכאן שאלתי אל אחיי לומדי התורה: האם הגנה על זכויות אדם כמוני, היא משימה של התורה רק אם נותנים ללומדיה כבוד וזכויות, או שגם בכל הגלויות כאשר מעמד התורה לא היה פורמלי, היה על חכמיה לנסות ולקדם הגנה כזו בכל דרך? מדוע התורה בישראל אמורה לעגן את זכויותיה על גבם של החלשים בחברה, ורק כך נותנת היא להם גיבוי?
ההכרה של נציגי הציבור החרדים בחוב שלהם למילואימניקים ולהלומי הקרב, צריכה היתה לבוא בלי קשר ללחצים על תקציבי מעונות. ומשנקשרה בתקציבים כאלו - בעיניי, נפסלה.
יש כאן שני סיפורים שצריך ללמוד לשמוע. הראשון הוא הסיפור החרדי על יכולתה המצומצמת של התורה, כביכול בגלות אנחנו עומדים ונעבעך התורה לא יכולה להגן על הלומי קרב בלי ביסוס מעמדה. השני הוא סיפור על תפקידה האמיתי של התורה כמאתגרת לקיים חובות, בטרם התנדבות לקבל זכויות.
וכמה מילים לגופן של זכויות לומדי התורה, ונסיון שלא לבצע מעצרים לעריקים. אמנם, דויד מוסר לנבל, שתרומה רוחנית ומסורה משפחתית זה דבר חשוב, אבל כאשר לא מסכימים מי הנביא הקובע, נדרשת השתתפות במישורים אחרים. ועדיין, אין לנו ברירה אלא לבחון את תרומת החרדים במישור הרוחני.
איני מסכים עם הציבור החרדי לא על אופי ולא על היקף הזכויות שהם רוצים לתת ללומדי תורה. אסבר את האוזן באמירה שהסוגיה ממנה הם לומדים פטור לתלמידי חכמים ממס, זכתה לביקורת קשה של הרמב"ן כאשר בפירושו לבבא בתרא דף ח הוא מאמץ גירסא לפיה האמירה "רבנן לא צריכי נטירותא" נאמרת בתמיהה: וכי יעלה על הדעת שאינם צריכים לשלם על שמירה עליהם?!
אומר אני לציבור החרדי: אם רצונכם להיות לומדי התורה של הציבור, עליכם להיות גם מלמדי התורה של הציבור. בבדיקה, איני מוצא כי פרשתם את השיקולים ואת הסוגיות אפילו בנושאים אלו כראוי. רבותינו, ראשי ישיבות ההסדר, ששימשו את רבני הציבור החרדי בצעירותם וזכו להערכה - שלחו מכתבים כבר לפני יותר משנתיים בבקשה להסבר על אי הגיוס. תשובתכם לטענותיהם, אם נשלחה, לא נאמרה בצורה שיכלנו לשמוע.
לא אאמין שנעלמו מעיני כל חבורת הלומדים דברי החתם סופר ראש וראשון לחכמי הגישה החרדית, בסוגיה הנזכרת של פטור תלמידי חכמים ממיסים, בבא בתרא ח: "שמירה כדרך שמלכות נשמרים ממלכיות אחרים - גם תלמיד חכם חייב" ואף על פי כן לא גילו את הדבר לציבור בעת המבחן הנוראה של השנים האחרונות, ולא נימקו ולא דנו.
אמת, לא הכל שחור, אישית, החזקת הממשלה בזמן מלחמה היא זכות גדולה מאוד, שאותה אני זוקף לתורה החרדית. בזמן המבחן לא התבלבלו, ולא החליפו ממשלה. הימנעותם מלהתגייס יכולה לנבוע מפחד, מוצדק, לשלוח חיילים לשדה הקרב ללא הכנה ראויה.
הכל ייאמר ועדיין עליהם להחליט: מהי הקופה הממשלתית, האם היא קופה פרטית שכל מגזר לוקח ממנה? לפי גישה כזו - כיצד משלם המגזר החרדי על השמירה בפועל שקיבל בחרבות ברזל? האם היא קופה ציבורית שיתופית כלל ישראלית? אם כן, היכן תרומתם?
לא על לימוד תורה ראוי לעצור בחורים. על הכנסת יד לכיס הציבורי, מבלי להשתתף במאמצי המלחמה על הבית - על זה ודאי ראוי לעצור.
התורה קובעת שעבודת ה' באורח החיים הפרטי אינה פוטרת מלשים על החזה את חושן המשפט בדרך ההתנהלות הציבורית. התורה מהווה אתגר רוחני מלא חובות המקדם זכויות לכלל ישראל "אמר רבי חנניה בן עקשיה רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להן תורה ומצוות". התורה תמיד הגבילה את זכויות נושאיה. בחושן משפט סימן כה (ועיין תורת האדם) נקבע שחכם בעולם הרוחני אינו נהנה מזכויות יתר על פני רופא בעולם החומרי: טעה טעות חמורה ודברו הוצא אל הפועל - משלם. קביעת חוק המוחק את אותן תפיסות של הובלה והנהגה עליהן נבנה באופן היסטורי הערך של תלמוד תורה, כמוה כמכירה פומבית של קדשי ישראל.
הרב עזרא קליין, לוחם שריון בעבר ומתנדב במילואים, בוגר כולל ארץ חמדה וחבר ארגון בית הלל.