לא אוכל עוד להתעלם מאחינו ומבשרינו. לנוכח ניסיונות החקיקה ההזויים של חוק יסוד לימוד התורה, אני יושבת מאתמול ומתלבטת אם להגיב או לשתוק ולהמשיך להכין את שיעורי התורה של השבוע. גם זאת דרך להוסיף טוב. אך, ככל שחולפות השעות וככל שאני מתעמקת בסיפורי ספר במדבר, לא אוכל לשתוק. גם לא אוכל להסכים להשתמש בכותרת של החוק שהכי רחוקה מתוכנו.
בסחף של מנהיגי העדה במדבר, כלב לא שתק. גם לנוכח קורח ועדתו נשמעת בקורת נוקבת על השתיקה של העם- מפסוקי התורה עולה שהעם שתק וחיכה לראות מה יקרה. אפשר שהשתכנעו בצדקת טענותיו השקריות של קורח ונסחפו, ואפשר שפשוט בחרו להמתין ולשבת על הגדר. כך או כך, הם ננזפים ומתבקשים במפורש להיבדל מהעדה החוטאת.
אנשי תורה לא נמצאים בבית כבר שלוש שנים
במקביל לעיון הלימודי ולישיבה מול המחשב, בעולם המציאותי- קיבלנו הבוקר "אזעקת הרגעה" כשאחד מבני המשפחה הכי קרובים חצה את הגבול הצפוני שלנו חזרה לארץ, לאחר תקופות ארוכות של לחימה אי שם. בעצם גם הכנת השיעור קשורה להיעדרותו של הרב המלמד- הרב אייל ורד- בשל מילואים ממושכים בלבנון. פתאום אני קולטת איך מעל שלוש שנים כל החיים שלנו סביב זה. שלוש שנים שאנשי תורה ומעש לא היו ולא יהיו בחגים ובשגרה בביתם. שנים שבית המדרש שלנו מאותגר.
לצד כל זה- להעיז לנסח חוק , ועוד חוק יסוד, כפי שנוסה אתמול, זה חמור בהרבה מהפיכת התורה לקרדום לחפור בה. זה חילול התורה, אוהביה ולומדיה; אלו היוצאים מבית המדרש ושבים אליו. אלו המוסרים את הנפש, מוותרים על חיי משפחה סבירים , מקפיאים לימודים ועבודות לטובת העם והארץ וגם לטובת קיומה של תורה ולשם יצירת תנאים ללימודה פה בארץ. גם למתכונת המרוככת אין מקום כעת.
הלב מתמלא בגאווה לצד זעקה בבקשה לשגרה
החוויות המשפחתיות הגרעיניות המשותפות לחברותיי בנות גילי הם עוד ועוד ימי מילואים, לרבות אבות וסטודנטים, אנשי קבע שלא רואים בית באופק, נשים שנאלצות שוב ושוב להתמודד לבד, ומדי פעם גם מתמודדות עם צורך מיידי להתמגן. בהתבוננות על הצעירות והצעירים האלה- הלב שלי חצוי. מצד אחד, הוא מתמלא גאווה ונחת מהנשים הצעירות, הלביאות, מהילדים, מהקהילה התומכת. מצד שני- בא לי לזעוק ויותר מכל לחזור לנורמליות של שגרה, שהיא בסיס לחיי משפחה שגם הם ערך נעלה, קדוש וכל כך יהודי.
הדרך לחיזוק התורה לא עוברת דרך חוק יסוד
התחושה הכללית היא שהחברה היהודית ברובה מסורתית , אוהבת תורה ומכבדת את לומדיה. התורה היא ערך עליון וממנו אנו חיים וכל הציונות שלנו מושתתת על החיבור אליה. הדרך לחזק את התנועה החיובית הזאת של שיבה למקורות לא עוברת דרך חקיקה חפוזה של חוק יסוד. מה גם, שעצם חקיקה של "חוק יסוד" באופן הזה הוא בכיה לדורות, וזה נושא לטור נפרד- מדוע לא זאת הדרך להטמיע ערכים.
אין לי מילים טובות, לא על מחוקקי החוק ולא על כל מי שיתמוך בו. הוא לא מקדם אהבת תורה ולא את לימודה. אף דברי ההסבר שנכתבו נשמעים גלותיים וללא הקומה הנוספת שזכינו לה עם הכניסה לארץ. התורה בארץ ישראל ראויה ליותר מכך. היא אמורה להנחות אומה בארצה הפועלת בכל המישורים, וכשהסכנה כל-כך מיידית- כולם חייבים להיכנס מתחת האלונקה, לפני שזו תיפול בהעדר כוח. התורה היא זאת שקוראת לנו לא לשתוק ולא להסכים.