אין בושה: אריה דרעי מבקר עריקים ואז יושב בקבינט שמחליט לשלוח את בנינו לקרב

יש ימים שהקפקאיות הבלתי נתפסת של פריעת כל קוד מוסרי ורגש חובה מרתיחה. אתמול נקברו שני לוחמים. תמונתו המחייכת של סרן שחר גמלא ז"ל שנהרג מרחפן ותמונת אמו של סמל אהד יערי ז"ל שנהרג מפליטת כדור בלבנון, מותחת ידיה מעל תלולית העפר כמו מנסה להגיע לבנה שמתחת, כורעת ובוכה, ריסקו לי את הלב. לידה עמד סבו והספיד את נכדו אחרי שרק לפני שלושה חודשים איבד נכד אחר, יהודה שמואל שרמן ז"ל, בפיגוע בשומרון.

שתי משפחות מביאות את הילדים לקבורה, ובאותו זמן ניגש אריה דרעי ללחוץ ידו של אביו של עריק צבאי ונשבע שיילחם למען לומדי התורה ועושה זאת בחיוך וגאווה.

דרעי מוזמן לקבינט שיחליט אם ילדינו יצאו למלחמה

והנה עכשיו, נוכח תקיפת איראן, מתכנס הקבינט הבטחוני מדיני, אותה ועדת שרים לענייני ביטחון לאומי, שבתפקידה אמונה על גיבוש מדיניות ממשלת ישראל בתחום הבטחוני ואותו דרעי מוזמן לשם כחבר קבע בידי נתניהו ונושא ידו ומצביע על גורל המלחמה. אותה יד שלחצה יד אביו של עריק.

בלי הינד עפעף הוא יושב בקבינט הסודי ביותר לצד חברי הקבע (שר הביטחון/ החוץ/ לביטחון לאומי/האוצר/המשפטים), שומע על מצוקת הלוחמים המילואימניקים, על הצרכים שהצבא קורס תחתיהם, ולא מרגיש ולו לרגע אחד שיש בעיה עם הנוכחות שלו.

אני באמת מתאמצת כל הזמן למצוא נקודות חיבור. אנחנו קשת אחים אחת. אני גם כותבת סדרת סיפורים שנקראת "קשת אחים" אבל לפעמים אני מרגישה שהרוח הזו שלי ושל רבים מאיתנו פשוט נדרסת עם התנהלות אטומה וחסרת רגישות ומקוממת.

איך מי שפועל במשך שנים כדי לפטור ציבור שלם משירות צבאי יכול להיות שותף מלא להחלטות ששולחות את ילדיהם של אחרים למלחמה? איך בכלל יש לו את עזות המצח להרגיש שזכותו לשבת שם? אבל מה אני מתפלאת? הרי האיש הורשע פעם אחר פעם בביצוע עבירות חמורות פליליות "אשר מעידות על פגם מהותי ביושרתו האישית" כמו שאמר השופט אלכס שטיין. גם הוחלט שלא יוכל לשמש שר והוא גם חתם על הסכם אבל רגע אחרי הפר ונתניהו מינה אותו לשר ולמשנה שלו, ומזל שבג"ץ, אותו בג"ץ מושמץ, התערב ומנע את זה, אבל לשלב אותו בקבינט הכי רגיש בישראל? אין בעיה. אז הוא שם.

שוויון הזדמנויות וחובות שוות

בארה"ב, ב-1940, תוך כדי מלחמת העולם השניה אבל לפני מעורבות ארה"ב, יוזם הנשיא פרנקלין רוזוולט חוק שיחייב גברים בגילאי 21-35 להירשם לשירות. עד אז היו גיוסים בכפייה רק בזמן מלחמה. אירופה ברובה תחת שליטת גרמניה הנאצית ורוזוולט חושש שארה"ב לא מוכנה לעימות אפשרי. לכאורה נדמה שמול היטלר לכולם ברור מה נכון לעשות אבל מתברר שלא.

הציבור האמריקאי היה מפולג מאוד. הייתה תנועה בדלנית חזקה (Isolationist) שטענה שאין לארה"ב שום עניין במלחמות אירופה. קצת כמו הטענות בעניין המלחמה באיראן. רבים חששו שהגיוס הוא הצעד הראשון בדרך למלחמה ורוזוולט עצמו חשש שהמהלך יפגע בו פוליטית בבחירות 1940. בסוף החוק עובר בקונגרס, אך לא בלי התנגדות משמעותית. בסנאט הוא עובר ברוב 58 מול 31, ובבית הנבחרים ברוב 263 מול 149 .

רוזוולט חותם על חוק הגיוס הראשון בתולדות ארצות הברית שהונהג בזמן שלום אבל הדרמה האמיתית עוד לפניו. שנה אחרי, באוגוסט 1941 , מבקש רוזוולט להאריך את תקופת השירות של המגויסים. ההצבעה בבית הנבחרים עוברת בקול אחד בלבד, 203 מול 202. אילו חבר קונגרס אחד היה משנה את הצבעתו, ארצות הברית הייתה נכנסת לחודשים שקדמו לפרל הארבור עם צבא קטן בהרבה.

רוזוולט עולה לנאום ומצהיר את ההצהרה הבאה (בתרגום חופשי): "לצד האידיאלים הדמוקרטיים הברורים של זכויות שוות.. והזדמנויות שוות, הצבנו גם את החובות, המחויבויות והאחריות של שירות שווה". לא רק "כולם שווים בזכויות בפני החוק" אלא גם "כולם שווים בחובה". ורוזוולט דואג לזה. זה האינטרס והחובה שלו כמנהיג.

כשמשה מבקש יורש, הוא מתפלל למנהיג:"אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם" (במדבר כ"ז, י"ז).ורש"י מפרש:"לא כדרך מלכי האומות שיושבין בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה".

אז הנה. כאן אצלנו מזמין ראש הממשלה את ראש המפלגה שנאבקת כדי שמגזר שלם לא ישתתף במאמץ המלחמה ונותן לו להצביע על שילוח חיילים אחרים של אמהות ואבות למלחמה. והרוח הזו מנשבת לציבור שלו. רוח של הצדקה להתנהלות נטולת ערבות הדדית שבוטשת בכל ממלכתיות וקוד מוסרי.

"הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?" בקלות ובלי בעיה וגם נגיד לאחינו איך להילחם.

הכותבת היא עו"ד סא"ל (מיל') שופטת לשעבר בעבירות טרור,כותבת לתיאטרון ולמסך. blueori@gmail.com.